אימפריות קמות לאט: על העונה השלישית של "הבורר"
"הבורר" הצליחה לחדור לתוכנו ולהפוך לחלק מהדיבור היומיומי שלנו, ובעונה השלישית ניתן כבר לומר שהיא הפכה ל"הסופרנוס הישראלית"
אתמול (ג') חזרה הסדרה לעונה שלישית, וברור שאפשר לומר עליה שהיא "הסופרנוס הישראלית". יש שם דמויות שהן אחת לאחת. למשל, גילה אסולין (חנה אזולאי), שהיא אמנם בשלנית נהדרת כמו כרמלה סופרנו, אבל שתיהן חיות בהכחשה קשה ועוצמות עיניים נוכח מרחץ הדמים שמתנהל ממש סביבן.
דווקא משום שישראל היא מקום "אנטי הוליוודי" שיתקשה לייצר סצינות פשע אמינות וגדולות מהחיים אשר שחקנים ישראלים מככבים בהן, ראוי רשף לוי לתשואות על שהוא מצליח לשייט בין הטיפות ולחמוק ממחוזות הפאתטיות והגיחוך, כשמפלטם הוא ההומור הדק בטקסטים, שספק אם קיים אצל משפחות אבוטבול, אברג'ל או אפילו חמולת קראג'ה מהפרדסים של רמלה.
רשף לוי ראוי לתשואות. הבורר
אוהד רומנו
להרכב עמוס הכוכבים מצטרף כבר בפרק הראשון רמי הויברגר, שמגלם שוטר חצי פסיכופת, שהחליט למוטט בכל מחיר את האימפריה של ברוך אסולין (משה איבגי), וכך מצליח הויברגר לשמר את הניצוץ שמלווה אותו כבר שנים, עוד מתקופת החמישייה הקאמרית.
הפאנצ'ים הם הכוח שמרחיק את הסדרה מהסתמיות. "סלק את הנשק ותפסיק להיות מביך", פוקד ברוך אסולין על אבי הטחול, שמצמיד אקדח ומתכוון לחסל את נדב (יהודה לוי), והטחול עונה לאביו ב"למה אתה צריך להרוס רגע כל כך יפה". או בעוד רגע אוהב ואינטימי בין ברוך ובנו החורג נדב, שנאנק מכאבים בעקבות ירייה
ברגלו ואביו מנחם אותו ומגלה סימני דאגה כנים: "אם לרגל יש ריח מתוק - זה נמק וצריך לכרות".
סצינת השיא מבחינתי מתרחשת בתא המעצר, שאליו מתכנסת כל הגווארדיה המכובדת, ושם גוזר הבורר על בני משפחת קובלובה לעזוב את הארץ, או כלשונו "את ארץ כנען". על המתח הזה שבין אלימות מתפרצת, שיש כאלה שטוענים שמעודדים פה בריונות, לשנינות לשונית, ננסה לתהות יחד עם כולם: מה משפיע על גורלנו יותר - הגנים שלנו (אבי הטחול) או הסביבה שבה גדלנו (נדב), ונמשיך לצפות בהשתאות בקואליציות שקמות ונופלות בן לילה בבית מדרשו של הבורר.
הבורר, הוט 3
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם