הישרדות: האיטי
שלושה צלמים שתיעדו את החורבן אחרי רעידת האדמה בהאיטי חוברים לתערוכה משותפת
"כשבוע אחרי רעידת האדמה הצטרפתי למשלחת IsraAid להאיטי", מספר אלון ל"מעריב". "במשך חודש התגוררנו בסמוך למגרש גולף ששימש בעבר את האליטה והפך לאחד ממחנות הפליטים הגדולים באזור. תפקידי היה לתעד את הפעילות ההומניטרית שאיתה התמודדו חברי המשלחת, תיעוד שהיה חיוני להמשך פעילות הארגון.
"במהלך התקופה, שמתי לב לניסיון של התושבים למצוא הסבר והיגיון
"מדי ערב, כל תושבי מחנה הפליטים היו מתכנסים בכנסיות מאולתרות, שכללו מקהלת גוספל קטנה, כמה מוזיקאים מקומיים וכומר. הם התפללו, שרו, רקדו, התחבקו וביקשו את מחילתו של האל על מעשיהם הרעים. רבים האמינו שזהו עונש מוצדק והביעו חרטה, דבר שנראה לי ציני ואכזרי. כל השותפים לאובדן הפכו למעין קבוצת תמיכה, מקום שבו ניתן לפרוק את העצב ולהרגיש שייך", הוא מסכם.
גם הרפז, 30, נסע עם ארגון IsraAid ושהה בהאיטי כשלושה שבועות. "עברתי מסע מרתק ומרגש", הוא מתאר. "מצד אחד, תיעוד יומיומי של עשייה ארגונית, הקמת בתי ספר, קבוצות תמיכה ושהייה בבתי החולים, ומצד שני, שוטטות ברחובות העיר ומפגש אנושי לא פשוט עם פליטים. גיבשתי שם פרויקט המתאר את האדם והדומם שנותרו להתמודד עם עולם שלא יחזור לקדמותו.
"החורבן היה בלתי נתפס. משפחות שלמות נמחקו מעל פני האדמה. ילדים קטועי גפיים שכבו על מיטות מאולתרות, לצד הוריהם המודאגים. הכל היה מוטל בערמות של הרס. לצד הכאב והאובדן, צפיתי בהם אט-אט מתאמצים לחזור אל החיים ומצאתי את עצמי נדהם מכוחו של יצר ההישרדות האנושי", הוא מסכם.
גרלד, צלם דוקומנטרי שמתעד משברים הומניטריים בעולם כבר 14 שנה, הגיע להאיטי במארס האחרון ושהה במשך שבועיים עם מתנדבי "מתן", הקואליציה הישראלית לסיוע בינלאומי ע"ש אייבי נתן.
"בצילומים התמקדתי בתנאי החיים הקשים במחנות האוהלים העצומים שהיוו בעצם חממות ענק בשמש היוקדת", הוא מסביר. "המתנדבים הקימו בתי ספר מאולתרים, יזמו פעילויות ליתומים ושיעורי קרב מגע להקניית ביטחון עצמי מאחר שבמחנות צצו התארגנויות פשע.
"במשך הזמן העין מתרגלת לראות מבנים הרוסים וניצולים חסרי ישע. הצלם שבי חיפש לזקק את האסתטיקה שבזוועה. חיפשתי סמלים שיוכלו לחדד תחושות אלו וכך מצאתי את עצמי מחפש יום אחד קבר המוני, אבל לא נותר בו שום זכר לטרגדיה, מאחר שהקבורה היא עמוק מתחת לאדמה. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה כמה קל לטשטש עקבות והיסטוריה וכמה פסטורלית טרגדיה יכולה להיראות.
כשאני מסיים משימות מסוג זה, אני למד עד כמה החיים יכולים להיות שבירים ושב ומזכיר לעצמי שכדאי לדלג על מה שלא רלוונטי בחיים ולשמוח בחלקך. כמה שזה נדוש, הכל מתגמד ודברים מקבלים פרופורציה אחרת", הוא מסכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם