מעזה באהבה
במקום לכתת רגליים בעזה נודד כתבנו לענייני ערבים שלומי אלדר בין פסטיבלי קולנוע יוקרתיים ברחבי העולם, הולך לקבל תשלום נאה מרשת HBO הנחשקת וכוסס ציפורניים לקראת ההכרזה על המועמדים לפרס האוסקר. "נהייתי המסביר הלאומי של ישראל", הוא אומר בראיון ניצחון ל"רייטינג"
אחרי שהמקרה מגיע לאוזניו של אלדר (דרך רופאו של הילד, ד"ר רז סומך) ואחרי שהוא משדר כתבה בנושא, מגיעה תרומה בסך 55 אלף דולר מתורם אנונימי ונותנת למוחמד סיכוי. אלא שגופו של מוחמד לא קולט בקלות את תרומת העצם, והרקע - הימים הסוערים שלפני מבצע עופרת יצוקה וזמן המבצע עצמו - מעמיד את ראידה ופאוזי בין הפטיש לסדן.
אלדר, שהיה עם המשפחה לאורך כל הדרך, צילם את רוב הסרט בעצמו, בתנאי שדה. "עד עכשיו מדהים אותי שהצילום יצא יציב כל כך", מספר אלדר בראיון מיוחד ל"רייטינג", " וזה הניצחון שלי. שבכל הפסטיבלים שאליהם מגיע הסרט אתה רואה עשרות אנשי צוות שמגיעים עם הסרטים שלהם, ולשלנו מגיעים רק אני והמפיקים אהוד בלייברג ויואב זאבי. שלושה וזהו. אנשים מסתכלים עלינו ולא מאמינים".
אלדר לא משתמש במילים "כל הפסטיבלים" לחינם: בחודשים האחרונים עובר "חיים יקרים" מסלול ניצחון מופלא למדי, שכולל זכייה בפרס אופיר עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר (כשהוא מנצח את "שתיקת הארכיון", שכולם ניבאו לו זכייה), שבחים חסרי תקדים ממבקרי קולנוע בינלאומיים והשתתפות במיטב פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים (בהם טלורייד, טורונטו, לייפציג ו-AFI בלוס אנג'לס, שיתקיים בנובמבר).
לפני כחודש זכתה רשימת ההישגים המרשימים לתוספת הדובדבן שעל הקצפת - הסרט נרכש לשידור על ידי HBO. אלדר מספר שהסרט ייצא להקרנות מסחריות גם בארץ, בנוסף לשלל המדינות שכבר רכשו אותו להפצה (בהן שווייץ, צרפת, קנדה, גרמניה ואוסטרליה). וכאילו כל זה לא מספיק, בימים אלה אלדר והמפיקים בלייברג וזאבי כוססים את ציפורניהם בעצבנות לקראת פרסום השורט-ליסט
ככה זה כשתום פרידמן, מחשובי העיתונאים בעולם, מפרסם ב"ניו יורק טיימס" טור שהוא המלצה נרגשת לסרט שלך. "אני לא יכול לספר לך כמה זה החמיא לי", זורח אלדר. "לא האמנתי שהסרט יתקבל כך. לפני זמן מה הצגתי את הסרט בפסטיבל הסרטים של טלורייד, ולהקרנה הגיע ג'ו מורגנסטרן, מבקר הסרטים הקשוח של ה"וול סטריט ג'ורנל", שידוע כמי שחורץ גורלות של סרטים.
הוא נשאר עד הסוף של הסוף של הקרדיטים של הסרט, ואז יצא וחיבק אותי ואמר לי שזה אחד מהסרטים המדהימים ביותר שהוא ראה בשנים האחרונות. הייתי בהלם. אחר כך מורגנסטרן כתב שהדבר היחיד שימנע מהסרט הזה להגיע לאוסקר זה אם פתקי ההצבעה יגיעו אחרי שיהיה שלום בינינו ובין הפלסטינים".
איך מגיבים צופים שיוצאים מהסרט?
"איכשהו יצא שנהייתי המסביר הלאומי של ישראל. בדיוק חזרתי מסן פרנסיסקו, ואמרו לי מראש ששם זה השמאל הרדיקלי האמריקאי ושהם יאכלו אותי. אמרתי שאני שלם עם כל מה שיש בסרט הזה - גם מבחינת הביקורת שיש לי על המלחמה בעזה, ביקורת שכבר ביטאתי בעבר, וגם על ההוויה הישראלית שניבטת מבעד למסך. בקיצור, אחרי ההקרנה באו אליי צופים ואפילו מילת גנאי אחת לא שמעתי. רק מחיאות כפיים. זה סרט מאוד מאוזן, והוא מלא בכל השכבות שיש לנו כאן".
בדרך כלל יוצרי הסרטים הדוקומנטריים די נדפקים כשמגיעים לעניין חלוקת הרווחים, אם יש כאלה בכלל. אחרי המכירה ל-HBO ולשלל המפיצים האחרים קיבלת את מה שמגיע לך?
"קודם כל חשוב לי לומר שהסרט הזה לא נעשה בשביל כסף. הוא נעשה כי חשבנו שיש לנו סיפור טוב ומכיוון שרצינו לספר את הסיפור הזה. וחוץ מזה זה סרט דוקומנטרי, לא?"
ובכל זאת?
"שמע, לא תראה אותי מחר נוסע במרצדס או בונה וילה בהרצליה פיתוח, אבל יש שכר לעמלי. אם HBO קנו את זה, יהיה בסדר. אני ממשיך לעבוד בערוץ 10, כמובן , כי אני נהנה מאוד מהעבודה שלי".
ואם באמת תמצא את עצמך מועמד לאוסקר? תמשיך לעבוד בערוץ 10?
"כן. זו עבודה שאני עושה כבר כמעט 20 שנה. מה, ככה לקום ולעזוב? וחוץ מזה, אני באמת אוהב את העבודה שלי. זו אולי קלישאה, אבל אני חושב שהיא חשובה".
עבודתו של אלדר באמת חשובה. בן 53, נשוי בפעם השנייה ואב לחמישה, והקריירה המקצועית שלו כוללת את עבודתו העיתונאית ושני ספרים שכתב בנושא עזה והפלסטינים: "עזה כמוות" ו"חמאס כאן", שייצא בקרוב.
אחרי שנים בחטיבת החדשות של הערוץ הראשון ואחרי הקריירה הבולטת שלו בחברת החדשות של ערוץ 10 (כולל השידור החי המצמרר של שיחת הטלפון מד"ר אבו אל עייש רגעים אחרי שאיבד שלוש מבנותיו בהפצצה של צה"ל), אחראי אלדר לשעות על גבי שעות של חומר בלעדי וחשוב ממעמקי רצועת עזה, תיעוד נדיר שהשיג בזכות הערבית השוטפת שבפיו והקשרים שיצר עם שלל גורמים בפת"ח ובחמאס.
ב־2007 זיכתה אותו עבודתו בפרס סוקולוב לעיתונות, ובעת האחרונה משמש אלדר ככתב חדשות ערוץ 10 לענייני הגדה, אחרי שהסגר הכולל על הרצועה לא מאפשר עוד את כניסתו לשם. "סגירת עזה הייתה טראומה עבורי", הוא מספר, "טראומה מקצועית. כל הייחוד שלי כעיתונאי היה ביכולת להיכנס לעזה ולמקומות דומים ולהביא משם תמונות ועדויות - ופתאום זה נלקח ממני. ברגע שסגרו את עזה הבנתי שאני בבעיה, שאני כבר לא נמצא בשטח ושאני כבר לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמי".
תמיד תהיתי לגבי העיתונאים מסוגך, מסוגו של יורם בינור, אלה שנדמה כאילו יש להם משאלת מוות. זה מבנה האישיות שכל הזמן מחפש ריגושים?
"זו ממש לא משאלת מוות, למרות שאני יודע שניסו לחסל אותי כמה פעמים. זה העניין של הריגושים, ואני מודה ומתוודה שחטאתי בזה בעבר".
אז כשלקחו את זה ממך, לקחו למעשה את הסם שלך.
"במובן מסוים. אפילו בסרט אני אומר שעזה ריגשה אותי. בסרט רואים טיל שנורה ממסוק לעבר האזור שבו הייתי, ואני זה שצילם את זה. הצלם הפלסטיני שלי הזהיר אותי, אמר לי לא להתקרב, ופתאום אני שומע 'טיל! טיל!' בערבית. שמע, זה לא אני, הטיפוס הזה. אפילו בכביש אני נוהג לאט, נזהר כל הזמן, ופשוט אין לי הסבר רציונלי לסיכונים שאני לוקח במסגרת עבודתי העיתונאית. אני לא יודע מאיפה זה בא".
הראיון המלא בגיליון "רייטינג"
אז למה הסרט ישודר בסוף בערוץ 2 ולא בערוץ 10? תלוי את מי שואלים
שלומי אלדר צילם בעצמו את החומרים לסרט, ואחרי שפגש במסיבה את המפיק בלייברג ועניין אותו, החל הסרט לצבור תאוצה. אלדר התחיל לחפש גוף משדר, תנאי כמעט הכרחי ליצירת סרט תעודה בארץ. בין השאר פנה גם לערוץ 10, ביתו המקצועי, ונענה בשלילה. בסופו של דבר ישודר הסרט בקרוב בערוץ 2 אצל הזכיינית רשת.
"אני מאוד מאוד כועס על מה שכתב 'ידיעות אחרונות', רז שכניק, כתב בהקשר שלי, של הסרט ושל ערוץ 10", מרצין אלדר כשהוא מתייחס לכתבתו של שכניק, שבה הוא תיאר את המשבר שבו נמצאת חברת החדשות של הערוץ. "הוא דיבר איתי ואחר כך פשוט לכלך, כך אני רואה זאת. ההתנהגות של הערוץ עם הסרט שלי הייתה יוצאת מן הכלל. הגעתי עם הסרט ליוסי ורשבסקי (מנכ"ל הערוץ - י"ב), והוא היה הוגן מספיק לומר לי שהערוץ נמצא בהקפאה ועל סף סגירה ושהוא לא יכול לתת לי את התמיכה שאני מבקש.
הערוץ היה בבעיות קשות באותה תקופה, ויום אחרי הפגישה שלי עם ורשבסקי מצאתי את עצמי מפגין מול משרדי הממשלה בירושלים עם שאר אנשי הערוץ. אפילו כבר התחלתי לחפש עבודה אחרת, כי היינו בטוחים שכל העניין הולך להיסגר. ורשבסקי לא יכול היה לעזור לי בגלל מצבו של הערוץ, אבל הוא התנהג אליי הכי טוב שאפשר וגם נתן הוראה לאנשי הארכיון של ערוץ 10 לתת לי בחינם את כל החומרים שאני מבקש, חומרים שעולים הרבה כסף. אין לי שום מילה רעה לומר על הערוץ".
אז מאיפה הגיע הרושם שהערוץ הפנה לך עורף?
"מרז שכניק. הוא ביזיון לעיתונות ואתה יכול לצטט אותי. מה שאמרתי לך אמרתי לו, אבל הוא סובב את הדברים שלי. כל זה אחרי שהוא דיבר איתי ארוכות ובכלל לא אמר לי שזו כתבת הכפשה וחיסול. זו בושה מקצועית, אני אומר לך, ומצדי שיעשה עליי עוד כתבת חיסול כתגובה".
שכניק מוסר בתגובה: "אין תגובה".
הראיון המלא בגיליון "רייטינג"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם