יצור המוני: על "היצור"
"היצור" על פי שלום עליכם מציג בכישרון רב דמות "מקולקלת" החושפת בעצם קיומה את קלקולי ההמון "הרגיל"
ראש יפהפה של אישה צעירה בוקע מתוך שק מטולא. הדמות מניעה את הידיים ואת הראש בעוויתות משונות, מתפתלת בתוך הכלא של הגוף הפגום. אמא שלה מאכילה אותה בשאט נפש וצועקת: "יצור, הלוואי שתיקברי" או: "מפלצת, זבל, נפל" וכו'. האם היא רבנית ונדמה שהייתה מקללת את אלוהים לולא מורא שמים. אח של היצור, תלמיד בית המדרש, מתבייש בה ולפעמים מנהיג את החברים שלו מה"חדר" להתעלל בה.
נא להכיר את "היצור": דמות פגומה, מקולקלת, היושבת על משטח עץ דמוי רפסודה עם גלגלים בהצגה "היצור". את הדמות ואת אלה שסובבים אותה ברא הסופר שלום עליכם באחד הסיפורים המכאיבים שלו. אלה שאי אפשר להחיל עליהם את המשפט הידוע שלו: "הצחוק בריא. הרופאים ממליצים לצחוק" בלי הרהור כפירה. למזלנו כבר כפר בעניין חוקר הספרות דן מירון במאמריו על האופל בצחוקו של שלום עליכם. ואפילו בדמותו של טוביה (טביה ביידיש) החולב שמזמר במחזמר על פי היצירה את: "לו הייתי רוטשילד" וממוגג אחדים מאיתנו גילה את היסוד האלים. בקיצור, שלום עליכם הענקי הוריש לנו מצבים אנושיים שיוצאים מהמרתף הדוסטויבסקאי, קומדיה אלימה וגם תיאור של "חיים יהודיים פגומים" (ציטוט ממירון).
הבמאים והמעבדים טל ברנר וירון אדלשיין (בני זוג, לידיעת המרכלים, שצברו בנפרד הישגים ופרסים, הוא בהיידלברג והיא את מלגת שרת) יצרו בצוותא פנטזיה של ארוס ומוות. מי שמעביר לנו אותו בסיפור עם פרשנות הוא הנער שלום רבינוביץ' (המעבדים העניקו לו את שמו הלא ספרותי של שלום עליכם) שחי את הסיטואציה וגם מתבונן בה מרחוק כדרכם של אמנים.
הסיפור שלו בהצגה הוא סיפור חניכת אמן. לשלום יש שני חברים בסיפור, אחד מהם הוא אחיה מאובן הרגש של היצור. הנערים מחפשים דרכים לשעשע את עצמם בתוך חיי עוני, הורים קשי יום, רב שמכה נמרצות על הישבן (תוספת של העיבוד המבוסס על תרגומו המצוין של בני מר).
אביה של היצור, הרבי של התלמידים, נאלץ לעזור לאם להחליף ליצור חיתולים, הוא מתבייש ברחמיו וגם פוחד מאשתו. אה שיינע משפוחה. הנער שלום (יהונתן מגון בגילום עדין ומרגש כשל כל השחקנים) מספר הסיפור שונה מחבריו. הוא מרגיש את היצור בכל הווייתו, סופג אותה ואת כאבה. הוא חווה את המסתורין שלה, נמשך למיניותה הלא מוגדרת. באחת התמונות בהצגה, על ספסל בית המדרש, הוא גולש בזמן הלימודים להזיה שבה הוא חולם את עצמו כיצור.
הגוף שלו נע בתנועות המעוקלות של היצור. כאילו נכנס בו דיבוק. מוזיקה מקורית של סרט אילם (יובל שפירא שעל הפסנתר) מלווה את ההצגה שהנושא שלה הוא בין השאר נשמות אילמות המעלות את השאלה שגם הנער שלום שואל: "למה חייתה בכלל ומדוע מתה ולשם מה נבראה?".
היצור (צליל חן-זקס) מסיימת את חייה או קצה בהם בסופו של דבר. בתמונה שלאחר מותה חולם הנער על חתונה עם היצור תחת חופה שחורה (מין דרישת שלום מהשטן הסיתרא אחרא) אבל שלא כבסיפור בוקעת האישה היפה בשמלה לבנה מתוך השק.
אם הדיבוק של אנסקי עשוי להתפרש כמחאה נגד כוחות קונפורמיים שנהפכים לריאקציוניים היצור מעוררת את כוח הדיבוק.
"היצור" ב"צוותא" הוא פנטזיה ריאליסטית שבה השחקנים משחקים משחק ריאליסטי בעוד מצבי הבמה סוריאליסטיים. אמה של היצור (ענת אייזיק) מצליחה לבטא את המנעד שבין דחייה מפרי בטנה שנאה עצמית על כך ורגעי בקיעה של חמלה. מי שמכיר הורה לילד פגוע שלא ניתן לתקשר איתו ולקבל אות של הכרה מכיר את העניין (בעצם היצור בסיפור ובהצגה מגיבה לאהדה ולסבל אבל להרף עין והסביבה לא משכילה לתפוס את הפוטנציאל).
האב-הרב (רועי דורון) משחק ברגישות את הבושה, האהבה ואת הזעם שאותו הוא משקיע בהלקאת התלמידים. והאמן בהתהוות? הוא מתבונן הוא מתבדל מהקבוצה השאננה על אף שמעמיד פני שובב והוא מגיב למה שמעבר לנראה לעין. והשאלה שהוא משאיר אחריו היא שאלת הנשמות האילמות שסיבת הגעתן לעולם והליכתן ממנו אינה ברורה. אלא אם באו להאיר אותנו באור החשוך שלנו.
ההפקה הצנועה הזאת שנולדה עוד בסמינר הקיבוצים מתרחשת על במה ריקה וקיר אחורי תכלכל. המוזיקה מחצינת הרגש (כבר אמרתי סרט אילם) והשימוש האקספרסיבי בתאורה ממלאים את חלל האירוע בתפאורה וירטואלית. זוהי הפקה בתנאי מינימום ומסקרן לדעת מה יכלו להפיק היוצרים בתנאי מקסימום. או-קיי, חצי מקסימום. היא שונה לחלוטין מההפקה המונומנטלית של אופירה הניג באנסמבל הרצליה, שרצה עדיין, שמתבססת על כמה סיפורים של שלום עליכם, כולל "היצור", ביצריות הגרוטסקית, בטירוף ובאמירה מגבשת חברתית-פוליטית על יחס החברה הישראלית-יהודית לחריגות.
שלא לדבר על אזכור השואה ברקע (בהפקה של אנסמבל הרצליה). מחשבה אחרונה: היצור מובלת בעצם לטבח בידי המון קונפורמי מאובן שסולד ממי שאינו דומה לו. במובן מסוים גם רבין הובל לטבח ומסיבות דומות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם