אמא רוסיה: על ההופעה של מארינה מקסמיליאן בלומין

במופע החדש שלה, "עמוק בטל", מארינה מקסמיליאן בלומין מספקת חוויה עשירה ומלאת רגש. כשהיא מערבת שירי משוררים עם טקסטים אישיים, מצליחה בלומין לספר סיפורים על אהבה, הורות, בגרות ונשיות שנוגעים בכל הגילאים

נמרוד דביר | 21/11/2010 21:35

להופעה החדשה של מארינה מקסמיליאן בלומין, שנערכה ביום שישי האחרון במסגרת "פסטיבל הפסנתר" במרכז סוזן דלאל בתל אביב, הלכתי עם אמא שלי. כשהגענו למקום ראינו שאנחנו לא לבד: גם שלושה חברים נוספים שנכחו בהופעה בחרו להגיע עם אמהותיהם.

כנראה שלא מדובר בסתם צירוף מקרים. יש משהו במארינה, ובמיוחד בהופעתה החדשה שמשיקה את אלבומה "עמוק בטל", שיושב בול על קהל מעורב של נשים וילדיהן. מצד אחד, מארינה אוחזת באיכויות דור חדש שפונות לקהל הצעיר. ומהצד השני, נראה כאילו יותר מכל קהל אחר, יש לבלומין קו ישיר לנפשן של נשים בוגרות, כאלו שעברו דבר או שניים בחיים. למרות שהיא רק בת 23 מארינה משדרת בגרות וארומה של ותק וניסיון חיים רב, כאילו היא למעשה זמרת בגיל כפול או אף משולש מגילה האמיתי.

כבר בתחילת ההופעה מניחה בלומין תמונה של "מארינה הקטנה" על הפסנתר, לדבריה כדי להזכיר לה את ילדותה, אקט שמסמל את תחילת ההתכתבות של בגרות-ילדות/אם-בת שמלווה את כל המופע. גם בהמשך שרה בלומין על חוויית האמהות וכן על נושאים "בוגרים" כמו גבר שעזב, מערכות יחסים תובעניות, שגעונות ופחדים. היא מערבבת שירי משוררים (לאה גולדברג, יונה וולך, נתן זך, נתן יונתן, כולם כאן) עם מילים ולחנים משלה, לעיתים אפילו באותו השיר.

בשיאה של ההופעה מעלה בלומין את אמה הפרטית, אלה, לדואט מצמרר. כל זה הופך את ההופעה לרבת צבעים ופנים. מקטרגיה של בלומין יכולים לפרש זאת גם כיהירות – איך היא מרשה לעצמה, בגיל 23, לשיר על נושאים שמעסיקים נשים שמבוגרות ממנה בעשור לפחות? מה היא יודעת על גירושים, על לידות, על אמהות ועל בגידות? ועדיין, בעיני התוצאה היתה מקסימה.

כוחה הגדול של מארינה, כפי שמתגלה במהלך הערב, הוא התיאטרליות שלה. היא "מציגה" את השירים, נוטעת בהם עלילה ומשרטטת סביבם סיפור שלם ועשיר, שלא תמיד היה קיים בטקסט המקורי. למרות שהיא כמעט ולא קמה מהפסנתר, בלומין מצליחה בשירתה להביא עולם ומלואו לבמה, לרגש ואפילו לגרום לכמה יושבי קהל להזיל דמעה. זהו כישרון גדול שמצביע על נוכחות בימתית אדירה.

מה היא יודעת על גירושים, על לידות, על אמהות ועל בגידות? בלומין בהופעה אלעד ויסמן

התיאטרליות של בלומין נפתחת כשהיא נכנסת לבמה בשמלת טלאים מסורבלת וכובע ענק שנראה כנברשת, מראה שמזכיר את התרבות הרוסית הוותיקה (ואכן, בשלב מסוים היא פורמת את השמלה ואומרת ש"אמא רוסיה כבדה עלי", אקט סימבולי שמתקשר לשאר ההופעה).

מארינה פותחת את המופע עם לחן שלמדה לנגן בילדות ומזוהה עבורה עם הבית ואז ממשיכה ל"שיר תיאורטי" של יונה וולך. ההופעה נכנסת להילוך גבוה עם השיר הבא, עיבוד מרגש ויפיפיה ל"ישנן בנות" של יורם טהרלב. בלומין לוקחת את הטקסט הארכאי והמשעשע ("ישנן בנות, ישנן בנות/אשר יוצאות עם כל אחד" וכו') ובאינטונציה והגשה בלבד

יוצקת לתוכו תוכן אחר, מגישה את השיר ממקום אישי, חזק ומרגש, בו היא למעשה מציגה מישהי עצורה וכבולה, מסתכלת מהצד על "הבנות" ומוגבלת בעצמה על ידי המוסכמות עד "שלטובות, כלום לא נשאר". בסוף היא גם מכניסה משלה, שרה על הילדה שהוכרחה לנגן בפסנתר, שבעצם רצתה להיות כמו "אותן בנות". אישי ומרגש.

גם את "כובע קסמים" של לאה גולדברג, בו מארינה מבקשת כובע שיעזור לקחת אותה למקומות רחוקים, היא מצליחה להפוך לעולם ומלואו של תוכן ורגש. ניתן לצקת אינספור פרשונויות לביצוע של מארינה: זה שיר על אופנה? על אסקפיזם? על שיגעון? התוצאה, בכל מקרה, מרתקת.

סיפור דרך פסנתר. בלומין אלעד ויסמן

נכון, לא תמיד זה מצליח לה, למשל העיבוד שלה ל"פיטר פן" מתוך המחזמר של אורי פסטר, שלא התרומם מעבר לשיר אהבה פשוט. אולם כשהיא בשיאה, למשל בביצוע ל"מכשפה שמוכרחה לרפא" של רחל חלפי (אותו היא מקדישה ל"כל המכשפות בקהל", ומספיק להביט בהנהוני ההסכמה מסביב כדי להבין שההקדשה נפלה על אוזניים קשובות) או ב"עמוק בטל", אותו היא שרה עם הקהל ומתרגשת באמת, כך נראה, משיתוף הפעולה שהיא זוכה לו.

את השיר "ילדי הקט", אותו כתבה בלומין לחברתה, היא מבצעת כמו אימא ותיקה. כשהיא שרה על היחס בין אם לילדה, קל לשכוח שמדובר בילדה בעצמה. ואז מגיע רגע השיא של המופע, השיר "מה אומרות עינייך", בו אמה של בלומין, אלה, עולה לבמה ושרה עם מארינה בעברית וברוסית. השילוב הזה – אם-בת, תרבות ותיקה מול תרבות חדשה – מצליח לזקק את כל המופע לרגע אחד עוצר נשימה.
מארינה חותמת את המופע בשירי אהבה, או יותר נכון פרידה, "לך איתה" של קובי רכט, על אישה נעזבת שמקבלת בהבנה את המציאות ומשחררת, ולבסוף שיר שכתבה בלומין, גם הוא מאותו ז'אנר, בשם "אני הולכת".

בסוף ההופעה ההרגשה היא שראינו הצגה, ולא "רק" מופע של מבצעת יחידה על פסנתר. נראה שמארינה כנה ביצירתה ובאה ממקום אוהב ומאמין. תאמרו מה שתרצו עליה- תיאטרלית מדי, משדרת יהירות, מתחכמת – אבל אין ספק שהיא מצליחה לספק מופע מרגש ומטלטל שלא עוזב גם שעות וימים אחרי שיוצאים מהאולם, הן את האמהות והן את ילדיהן.