ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

הזמן שלה: ראיון עם מרינה שויף

מרינה שויף מאושרת. מאושרת מהאהבה, מהזוגיות, מהאימהות. מאושרת מהסיפוק המקצועי, מהתפקידים, מעצמה. אבל גם חוששת מהמדינה שמתפוררת סביבה, ומפחדת להפסיק לדאוג

מרינה שויף מנתחת את חייה ברגע הנוכחי, הזה, עכשיו, ומתלבטת. מצד אחד, היא מאושרת. יש לה בעל תומך, תינוקת מקסימה בת שנה, ילדה עם עיניים גדולות ושתי שיניים ראשונות, שצוחקת בכל פעם שאמא שלה מרימה אותה על הידיים.

מצד שני, היא משתתפת בסרט שעורר אצלה את התחושות הכי כואבות, הכי כועסות, כלפי הנעשה במדינה שלנו והיא מחפשת מקום לבטא את הכעס ואת החשש מפני העתיד לבוא. "אני רוצה לדבר על דברים שמחים, אבל לא בטוחה שזה מתאים", היא אומרת. "תראי מה הפכנו להיות, איפה אנחנו נמצאים. הגזענות שמתקיימת במקום הזה, לא רק בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, השחיתות שקיימת בכל מקום, החוק לא קיים בשביל אף אחד. פעם היו אידיאלים, היום אין, האינטרס האישי והכיס הפרטי של כל אחד מאיתנו, זה מה שחשוב".

הכעס מגיע משתי דמויות עליהן עבדה בתקופה האחרונה. האחת בסרט "עוד אני הולך" שביים יקי יושע, והשנייה ב"האריסטוקרטים" הצגה שעולה השבוע בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של עמרי ניצן: שני תפקידים ישראלים, משל על מה שקורה כאן ועל מה שקרה פעם, כל אחד בדרכו. "אני רוגזת על מה שקורה פה, ודואגת, אבל מאמינה שיהיה טוב", חוזרת שויף לאופטימיות ולשמחה. "אני בן אדם כזה. נורא קל לנו להגיד שיהיה טוב ולהתייאש, אנחנו האנשים שאמורים ליצור את מה שיהיה פה מחר, אבל כבר התברגנו מדי. מאוד נוח לחיות את החיים הנוחים, את היומיום, ולהתעלם מכל מה שקורה סביב. אבל כשחקנית חשוב לי לבחור תפקידים שיבטאו סוג של מחאה, שישקפו את מה שקורה פה".

על פניו, נראה שהבורגנות מאיימת לבלוע את שויף, 36, שהשנים האחרונות סימנו עבורה שינוי פאזה. היא נפרדה מהבמאי והשחקן אורי הוכמן, פרידה שהותירה אותה עם ריק גדול ובלבול. לפני שנתיים נישאה לבן זוגה שי קולר, 44, איש קבע שהשתחרר אחרי 20 שנות שירות. בירח הדבש נכנסה להיריון, ולפני שנה, כאמור, ילדה את הילי.

"הייתי בת 35 כשהיא נולדה והחיים שלי הלכו עד אז בכל מיני פיתולים", אומרת שויף. "זה היה מבורך. האימהות סידרה לי משהו בנשמה, בלב. אם הייתי יכולה לחסוך לעצמי את השנים שקדמו לכך הייתי עושה זאת. אלה שנים של אחרי פרידה, חיפוש, שאלות של לאן החיים שלי הולכים, מה יהיה עם החיים שלי, האימהות שחררה אותי מהעיסוק התמידי בעצמי, כי את צריכה להיות שם בשביל מישהו חדש, לא נשאר זמן להתעסק בעצמנו. זה נכון, זה אמיתי. זה לא כל מיני דברים שהעסיקו אותי פעם".

האידיליה המשפחתית לא גורמת לה להפסיק לחפש כיוונים חדשים. הרזומה של שויף, שעלתה בגיל 16, כולל בליל של תפקידים, חלקם ישראלים מאוד, חלקם זרים. היא גילמה את רונה חלפון ב"תיק סגור", את תמרה ב"מילואים" ואת ענת ב"תעשה לי ילד". היא הייתה שנטל בסרט "צעד קטן" של שחר סגל, יוליה ב"איזה מקום נפלא" של אייל חלפון, שתיהן יצאניות, והלנה שטקין הקרירה ב"פיק-אפ". היא השתתפה ב"בין השורות", טלנובלה שצולמה לערוץ הרוסי, ומשתתפת

בימים אלה בהצגה "הרוזן ממונטה קריסטו" של תיאטרון באר שבע.

עכשיו, כאמור, היא עושה את זה ב"עוד אני הולך", מסמך אינטימי על גבר, בגילומו של דני גבע, שחווה טראומה במהלך שירותו הצבאי, טראומה שחודרת אל יחסיו עם אשתו השתיינית )נינה קוטלר ( ובתו המנוכרת. הוא מחפש חום ומוצא אותו אצל אולגה, מלצרית בקזינו שבו הוא מהמר. אולגה, שאותה מגלמת שויף, היא זונה לשעבר, אם חד-הורית, וסוחבת איתה היסטוריה של התעללות.

בשבילך, כשחקנית ממוצא רוסי, זאת דמות מסוכנת - עם המון סטיגמות - היא רוסייה, היא זונה לשעבר.
"כשנפגשתי עם יקי בפעם הראשונה, לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי אישית, הוא הסתכל עליי, נתן לי את התסריט ואמר:'אני במקומך לא הייתי לוקח את התפקיד הזה. היא זונה, היא רוסייה, אלה כל הסטיגמות שאת לא רוצה שיידבקו אלייך'. לקחתי את התסריט הביתה, קראתי אותו והוא המס את הלב שלי, אין לזה קשר בכלל למי ומה שהיא הייתה פעם. היא אישה שעברה ושרדה דברים וזה הופך אותה לדמות מיוחדת. אהבתי את מה שהיא עושה בשביל הגבר שלה, מה שהיא עושה לו בנשמה, איזה פצע יש בה ואיך היא ממשיכה עם החיים הלאה".

עד כה לא נפלת לגמרי לנישה של השחקנית הרוסייה.
"היה לי מזל גדול. הקריירה שלי לא מזוהה ממש עם התלם הרגיל של השחקניות הרוסיות. זה אף פעם לא היה שיקול כשחשבתי על התפקיד ב'עוד אני הולך'. אני בטוחה שהיו שחקניות שלא היו עושות את זה, בטח שחקניות ממוצא רוסי. הרבה שחקניות אמרו לי'כמה פעמים אפשר לשחק זונה רוסייה'. יש לי רקורד של זונות ברזומה, לא אחת ולא שתיים, אבל כולן שונות".

נדמה לי שב"עוד אני הולך" אין משמעות לעובדה שהיא הייתה זונה. היא אימהית, היא רכה. התפקיד שלה הוא לגונן על הגבר שלה.
"גם מריה מגדלנה הייתה זונה. בדמות הזאת יש הקשר לנצרות, לקדושה. היא מייצגת את החמלה ומסביבה יש המון סמלים דתיים, נוצריים וגם תנ"כים. הצלב שתלוי לה בבית, השיער הארוך שמזכיר את הפורטרטים התנ"כים. היא האישה הקדומה הזו, שאוספת לחיקה את הגבר שלה".

והגבר שלה ב"עוד אני הולך" הוא דני גבע, בחור מרשים לכל הדעות, שלמד עם שויף בבית צבי. הסצינות האינטימיות שלהם לא ריגשו אותה. "כבר שיחקנו זוג לא פעם", היא אומרת בחיוך. "זה בא לנו נורא בקלות. יש כימיה מסוימת, ומצד שני אנחנו מתייחסים אחת לשני כמו אח ואחות. אני לא רואה אותו כדני - הגבר המרשים והסקסי - אלא כילד שהוא היה בבית הספר למשחק".

גם בעלך במציאות, כמו הגבר ב"עוד אני הולך", מגיע מעולם מיליטריסטי, עולם של צבא. איך זה להיות עם מישהו שלא בא מתחום הבמה?
"ההפרדה בין החיים לעבודה, גם אצלי וגם אצל שי בעלי, מאוד ברורה. אנחנו משתפים זה את זה, אבל לא באמת. העבודה נשארת מחוץ לבית. הוא משלם את המחיר כשאני בחזרות ועל הבמה בתיאטרון בערבים, הוא מאכיל את הילי, משכיב אותה לישון. אני מגיעה והיא כבר ישנה. לא כל אבא היה מסכים לגדל את הילדה כמעט לבד בתקופות מסוימות וזה מדהים שיש לי גבר שמוכן לזה, כשחקנית אני לא מתחלקת שווה בשווה בנטל. מצד שני, כשהוא היה במילואים חודש אני זאת שעשיתי את העבודה".

התחלת לצלם את הסרט עוד לפני שהיית אמא. האימהות שינתה לך משהו ביחס לדמות של אולגה, שהיא אמא מגוננת מאוד?
"אני לא יודעת. אני מניחה שהייתי יכולה לחוות אותה אחרת היום, אבל הייתי אישה בשלה גם אז, האינסטינקטים האימהיים היו קיימים ויכולתי לדמיין את עצמי מגוננת על הילדה הזאת. זה עורר אז את אותן תחושות שזה מעורר היום, כשאני כבר אמא".

את אמא מגוננת?
"מצד אחד, בהחלט כן. זה טבעי. מצד שני, אני ממש לא. הילדה שלי משתוללת, אוכלת חול, אני מרשה לה להתנסות בכל דבר-כל עוד היא לא פוגעת בעצמה. היא בת שנה, אז יש לי אחריות גדולה, אבל אני נותנת לה את האפשרות להתנסות. אני בן אדם שצריך את החופש לעשות מה שהוא רוצה, ולכן הבת שלי, שגדלה איתי, לומדת גם כן מה זה חופש, לבחור מה טוב לה ומה לא".

גם עם האימהות והאושר, שויף ממשיכה לחפש סיפוק גם בתחום המקצועי. "כשאני משחקת בהצגה טובה או בסרט טוב יש בי תחושת סיפוק מאוד גדולה", היא אומרת. "אני חושבת שזהו המדד שמעיד על כך שאני עוסקת במשהו שנכון לי, אבל הייתי רוצה לחפש עוד משמעות. זה מדהים בעיניי-למצוא עוד תחום שיש בו תשוקה, זה משהו שנורא בא לי, שיהיה לי עוד ערוץ שייפתח, עוד משהו לגעת בו.
"ילדים עושים את זה באופן טבעי, רגע הם ככה ורגע הם אחרת וככה הם מבטאים את עצמם. אנחנו המבוגרים נדבקים לתפקידים שיצרנו לעצמנו ורק עסוקים בלהחזיק בתפקידים האלה. זה גובה מחיר של סקרנות, של פתיחות, של חיות. אכפת לנו יותר מדי מאיך שרואים אותנו ולא מאיך שאנחנו רואים את עצמנו".

חשוב לך איך אחרים רואים אותך?
"חשוב לי, אני לא עוסקת במדעים, ששם לא משנה מה חושבים עליי באופן אישי, חשוב שהמחקר שלי נכון. אני שחקנית שמגלמת תפקידים כדי שיראו אותי, לכן אני חושבת ששום דבר שעשיתי לא היה מיותר, בסופו של דבר אני עומדת על הפודיום מול עצמי ומול הקהל. אני אוהבת את העבודה שלי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...