ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

את בסדר: ראיון עם יעל שרוני

בסדר עם הקריירה, בסדר עם האמהות הטרייה, בסדר עם אבא, האלוף (מיל') נתי שרוני. אתם מכירים את יעל שרוני מהסדרות "רמזור" ו"סרוגים", ועכשיו גם תוכלו לראות אותה בהצגה "המסיבה של אביגיל", אבל מה באמת אתם יודעים עליה? אז עכשיו היא מספרת מתי נגמלה מהפחד שאין לה אישיות ולמה היא תומכת בחרם על אריאל

יעל שרוני לא אוהבת חשיפה. היא מבינה שצריך ואין ממש ברירה אבל בינינו, החיים שלה הם לא עניינכם. היא גם לא אוהבת את המילה "אני" ומסתייגת מלהעלות סיפורים אמיתיים מהחיים שיציגו בפני הקהל את הדמות שמאחורי הדמויות שהיא מגלמת.

משפטים כלליים והבלחות קטנות של רגש הם בסדר גמור. את הקיצוניות היא שומרת לבמה. מחוצה לה היא מתחזקת אישיות בסדר. בסדר לעיתונאית שמראיינת אותה, בסדר למי שמעריץ אותה ובסדר למי שלא אוהב אותה. אחרי שעה וחצי עם שרוני אני יודעת לזהות איפה פחות בסדר. אפילו לא נוח. אי הנוחות שלה מספרת עליה יותר ממה שהיא תסגיר. קצת כמו טביעת אצבעות, או כתב יד. אי הנוחות של שרוני מתחילה קצת אחרי שאני מסיימת לשאול אותה על האישיות שלה. היא הייתה ממש בסדר עם שאלות על התפקידים שלה, על העבר שלה, על המשפחה שלה ועל האמהות הטרייה שלה. עכשיו היא מתחילה לנוע באי נוחות על הכיסא. באותו טון נעים היא מודה שהיא חוששת לצאת בלתי מובנת.

במבט מרצין היא שואלת לאיזה כיוון אני חותרת עם הבסדר. זה השלב שנעבור לדבר על מחיר החשיפה. עוד לפני זה אלמד ששרוני בת ה-35 היא אישה יפה שמשדרת נינוחות בלתי מתאמצת. שרוני היא אחת שכל אחד ישמח להיות אבא שלה וכמעט כל אחד ישמח להגיד לה "איי דו" מתחת לחופה. היא משחקת עכשיו בהצגה "המסיבה של אביגיל" בתאטרון הספרייה של בית צבי (מייק לי כתב, עודד קוטלר ביים). במקביל , היא סיימה להצטלם לעונה השלישית של "רמזור" שצפויה לעלות במרס הקרוב, ומתחילה להצטלם לעונה השלישית של הסדרה "סרוגים".

היא גדלה בסביון ("בגיל עשר הבנתי שיש סטיגמה על המקום ואז אתה מרגיש אי נוחות וצורך להתנצל") בת זקונים אחרי שתי אחיות לאמא, ואבא, אלוף (מיל') נתי שרוני. היא למדה לקראת תואר בתקשורת ומינהל והחליטה לבדוק אם חיידק המשחק שקינן בה זמני או שהוא שם בשביל להישאר.

אחרי שהתחילה ללמוד אצל יורם לוינשטיין הבינה שהיא לא עוזבת בקרוב. היא שיחקה בטלנובלות "לחיי אהבה" ו"השיר שלנו", ואחר כך גילמה תפקיד ב"מסודרים" וב"מתי נתנשק".

"כשיצאתי מבית הספר למשחק היה לי קשה לעשות טלנובלות", היא מספרת. "הייתי באיזה תלם של איכות ופלצנות ואמרתי לעצמי, מה פתאום שאני אעשה את זה? אחר כך הבנתי שמדובר בהזדמנות שתפתח לי הרבה דלתות אז הלכתי על זה. היום אני לא שוללת לשחק בטלנובלה גם בעתיד כי זה כיף. הדמויות אולי חד ממדיות אבל אתה מנסה להביא מעבר לזה. אם הדמות היא רעה כמו שקרה בתפקידים שאני גילמתי אז בכלל, כיף להשתולל ולהביא את השגעת. אני יותר נהנית אמנם בתפקידים דרמטיים כי אז יש לי משיכה לחפש את האירוניה אצלי בראש. הצד הקומי לא גלוי. למרות שיש כאלה שמזהים את זה ואני מתרגשת מזה מאוד. התפקיד ב'המסיבה של אביגיל' הוא יותר רציני. כל אחת מהדמויות עוטה על עצמה מסכה כדי לא לחשוף את האמת שלה".

קל לך לחשוף את האמת שלך?
"יש לי אמת פנימית שאם אני מתכחשת לה הגוף שלי מגיב באופן פיזי. אם אני אעשה משהו שאני לא מאמינה בו אני אחלה פיזית. הגוף שלי מאותת לי שאני עושה משהו לא בסדר. קרה לי שחליתי הרבה בנקודות רגשיות מאוד חזקות, בעיקר במערכות יחסים. אם נשארתי עם מישהו כשלא הייתי צריכה אז ממש הגוף חלה. אם ניסיתי להדחיק את זה, הגוף לא איפשר. זה מנגנון פצצה אבל זה כואב נורא".

לפני שמונה חודשים ילדה שרוני את אלונה, בת בכורה. ולמרות הדילמה בין משפחה לקריירה היא מספרת שתמיד ידעה שתצליח לשלב בין שניהם. "האמהות עושה אותי מאושרת אבל גם עייפה", היא אומרת. "רק עכשיו אני מבינה למה עייפות היא שיטת עינויים. היא מביאה אותי לקצה והופכת את הכל לקשה ומטריד. כשאלונה נולדה בעלי היה שם לי כל בוקר את השיר של אברהם טל 'הזמן עושה את שלו' ואת יודעת מה? עם הזמן נוצרת רוטינה ובסך הכל מאוד חיכיתי לדבר הזה ורציתי שהוא יקרה כבר.
"אתה לא נהיה

הורה תוך יום, זה משהו שקורה לאורך זמן. חבל שאין חזרות כמו בתאטרון על איך להיות אמא. כל הקלישאות נכונות לגמרי על זה שאתה לא מוכן. כל יום אני מגלה משהו חדש. אתה מבין שיש לך אחריות מאוד גדולה שיש מישהו שתלוי רק בך. אני כמו ג'י-פי-אס, מחשבת מסלול מחדש כל רגע. תמיד אמרתי לעצמי שאני אגרום לזה לעבוד. שאצליח לשלב גם משחק וגם משפחה. למזלי, רק שלושה חודשים אחרי הלידה התחילה להצטלם העונה השלישית של 'רמזור' ורק עכשיו התחילה העבודה על 'סרוגים'".

יש געגוע לחיי הרווקות?
"יש געגוע לזמן שלי לבד, לזמן שלי עם נדב בעלי. נסיעה באוטו הופכת להיות זמן איכות מדהים. אבל אני אוהבת את החיים שלי עכשיו. אני חושבת שתמיד רציתי להיות שחקנית וזה לא השתנה גם עכשיו. תמיד היה לי את הרצון הזה אבל הדחקתי אותו כשהייתי צעירה. לפני מספר חודשים הייתה לנו פגישת מחזור של השבט שהייתי פעילה בו בצופים. פתאום ניגשה אליי מישהי שהייתה מבוגרת ממני בכמה שנים וסיפרה לי שהייתה פעם תחרות כישרונות צעירים בבית כנסת. היא הייתה בוחנת וזכרה איך באתי לשם עם תמונה שלי ומלא ביטחון. היא ממש נפלה עליי עם הסיפור הזה. אני לא זכרתי כלום. כנראה הדחקתי".

איך ההורים שלך הגיבו כששמעו שאת רוצה להיות שחקנית?
"תגובה דואלית. מצד אחד הם חשבו שזה אומר שאני הורסת לעצמי את החיים, ושלא תהיה לי לא פרנסה ולא זוגיות. מצד שני הם לא רצו למנוע ממני את זה. אמרו שהם לא רוצים שאתעורר בגיל 40 ואבין שפספסתי. לאורך הדרך הם בטח קיוו שאני אחליט שזה לא בשבילי. גם אני חשבתי שזה לא בשבילי ושאני אתייאש באיזה שלב".

אבא שלך היה אלוף בצה"ל. עד כמה הצבא היה נוכח בבית שלכם?
"הוא איש צבא בדברים מסוימים. כמו לעמוד בזמנים. אין דבר כזה לאחר. ב-13:30 בשבת יש ארוחה ואסור לאחר אפילו בעשר דקות. חוץ מזה הוא מקרין סמכותיות וכריזמה. זה דבק גם בי קצת. לאיש צבא יש דרך מחשב אנליטית שככה וככה צריך. גם דרך החשיבה שלי היא קצת כזאת, של בוא נעשה סדר בדברים, נעשה רציונליזציה. אבל אני לא יודעת אם זה מאפיין אותו כאיש צבא או כבנאדם".

בכל הראיונות שלך נראה כאילו את משתדלת להיות על הכיפק עם כולם. שום עצבים, שום כעס. הכל בסדר תמיד.
"זה נורא לשמוע שאני בסדר. או שזה מעורר חשד או שמדובר באדם משעמם".

את חושבת שאת משעממת?
"לא. יכול להיות שהלא בסדר פשוט יוצא במשחק. אני לא אדם דרמטי מדי, למרות שאולי בעלי יטען אחרת. אולי את צריכה לדבר איתו על הבסדר, הוא יגיד לך שלא. כשהייתי ילדה ניסיתי להיות בסדר. היה לי רצון שיהיה בסדר. קצת לרצות את כולם. זה היה חלק מהאג'נדה שלי. לא היה גיל שבו מרדתי. כשבחרתי ללמוד משחק כנראה שזה היה המרד. היה בפעולה הזו משהו שהיה ללכת נגד כל מה שעשיתי עד אז, נגד המסלול שהיה צפוי לי.
ההורים שלי מאוד תמכו במסלול של התואר שעשיתי אז, וציפו שאני אהיה אשת יחסי ציבור או פרסומאית. לא מזמן מצאתי מכתב שכתבתי להורים שלי כשהייתי חיילת והם היו בחו"ל בשליחות של שלוש שנים. נדהמתי לקרוא שכתבתי להם שכשאסיים את הצבא אעשה תואר במינהל עסקים ואז תואר שני. מסלול נורא בסדר כמו שאת אומרת. אבל אחר כך הלכתי לעשות משהו שהוא לא מהתחום שהם יכולים להבין ולתת לי עצות כמו שהם רגילים. מישהו אחר יכול לומר שזה לא הרבה אבל מהצד שלי זה היה המון. באתי ללימודים עם סנטר מאוד חזק של עצמי. ידעתי מי אני ושאני הולכת ללמוד מקצוע. אחרי שלוש שנים יצאתי ההפך הגמור. לא היה לי סנטר של עצמי. זה פירק, טשטש לי את האישיות. הרגשתי שאני לא יודעת מי אני. איבדתי את עצמי ולא ידעתי איפה יעל שנכנסה לבית ספר. הכל הוטל בספק פתאום ואז הלכתי לטיפול כי הרגשתי שאין לי במה להיאחז בפנים ושאני צריכה להיאחז רק בדברים שבחוץ. בטיפול הרגשתי מאוד אבודה. בסופו של דבר, הטיפול עזר לי ופוגג את כל הפחדים של 'אין לי אישיות'".

ואחר כך, היה לך קל להמשיך עם המשחק למרות המשבר?
"ידעתי שמשחק זה עולם של חוסר ודאות אבל רציתי מאוד וכשסיימתי לא ידעתי אם עשיתי את ההחלטה הנכונה. הכל התערער. כששאלו אותי אחרי שסיימתי בית הספר מה אני עושה, לא רציתי להגיד שחקנית. זה נראה לי גדול מדי. איך אני יכולה להגיד שחקנית? עוד לא עשיתי כלום. עוד בזמן הלימודים, גל זייד, שהיה המורה שלי, אמר לנו, 'אתם תדעו אם אתם שחקנים רק חמש שנים אחרי שסיימתם את בית הספר'. כי רק חמש אחרי שנים אתה רואה אם אתה מצליח, אם אתה עובד, אם יש לך את מה שצריך. בית הספר לא משקף את העולם האמיתי. לקח לי זמן להבין שאני שחקנית וללכת עם זה עד הסוף".

בנקודה הזאת אנחנו עוברות לדבר על משהו אחר. מחליפות מילים על מצב השחקנים בארץ, זורקות איזו בדיחה פה ושם ומסתכלות על כוסות הקפה הריקות מולנו כשיש הפוגות בשיחה. זה הרגע ששרוני זזה באי נוחות. הטון שלה נעים גם כשהיא לחוצה. המילה "בסדר" שהצמדתי לה קודם מציקה לה. ומן הסתם היא מציקה משום שאני לא הראשונה שחושבת ככה. "הבסדר לא בסדר הזה, אני חושבת שהוא משהו ביני לבין עצמי. אני לא יודעת אם זה משהו שאת או מישהו אחר יכולים להחליט. זה המסע שלי עם עצמי".

מוזר לך להיות במצב שבו אני יודעת עלייך הרבה ואת לא יודעת עליי כמעט כלום?
"זה מצב לא טבעי שאנשים יודעים עלייך דברים. נורא קשה לי עם זה בראיונות. לא נוח לי לחשוף את עצמי. יותר הייתי רוצה לדבר על ההצגה, הדמויות. ועדיין, כשאתה שחקן, מה הכלים שלך? אצל רופא שיניים זה המקדחה והאיזמל. אצלי הכלים זה האישיות שלי, החוויות שלי ואיך שאני נראית. אז אני אצטרך לדבר אבל יש גבול לחשיפה שאני מוכנה לה. אין לי עניין לחשוף יותר מדי".

איפה את מותחת את הגבול?
"כשתשאלי משהו לא לעניין אני אגיד לך. שנוגעים לי בנקודה שלא פתרתי עם עצמי לא ארצה לדבר על זה. פפראצי למשל זה משהו מטורף, זה מרגיש כאילו מישהו פולש לתוכך. אני מרגישה מותקפת. הם נעמדים בנקודה מרחוק ואחרי כמה דקות אתה קולט אותם. זו תחושה לא נעימה ומבהילה ומצד שני אתה לא רוצה לצאת עם פרצוף של אבל למה? אחרת תצא תמונה נוראית, אז מפנים אני בולעת חתיכת ג'ולה ועושה היי או מתעלמת".

המחיר הוא להעמיד פנים בזמן שאת לא רוצה לחייך?
"זה לא המחיר הגדול מדי. יש מחיר בלהיות שחקן ומחיר בלהיות סלבס. המחיר במשחק הוא שאתה מרגיש כל הזמן שאתה בחוסר ודאות אם תהיה עבודה או לא, אם אהיה טובה, אם יאהבו אותי או את המוצר או לא. אין שקט וזה מחיר גדול מאוד ואתה צריך לחנך את עצמך לנסות למצוא את השקט. עכשיו, כשיש הצגות בערב ואני ונדב כמעט לא מתראים-גם זה סוג של מחיר. המחיר של להיות סלב זה פולשנות לא נעימה וזה שאנשים לא יודעים את הגבול. מצד אחד, מאוד נעים ללכת ברחוב ולשמוע אנשים אומרים לך שהם אוהבים את מה עושה, אבל לפעמים הם מרגישים צורך להביך אותך כי יש ביניכם איזו משפחתיות שלא באמת קיימת אז זה לא תמיד נעים. מישהו יכול לבוא ולומר שהפרק האחרון לא היה טוב בעיניו. צריך להשלים עם זה כי זה חלק מהמקצוע".

יש צדדים טובים בלהיות סלב?
"נעים שטופחים לך על השכם, זהו. אני לא אלך להשקות שלא קשורות לסדרה שאני משתתפת בה או לחברים שחשובים לי. אני לא צריכה את זה. אמא שלי, למשל, לא חושבת שיש פרסום רע. היא אומרת לי לא להגיד לא לשום דבר. אני חושבת שמספיק כשרואים אותי בעבודה. לפעמים צריך להיות בשקט, צריך להתרחק כדי להבין מה ומו. לקח לי זמן בכלל להבין שאני מוכרת. הייתי בהכחשה. אחר כך כבר שיניתי את ההתנהגות ויש דברים שהיום אני יותר מקפידה עליהם".

איך זה שינה אותך?
"קניתי מסקרה. אתה צריך להיות יותר מודע לעצמך. אני לא יכולה לצעוק על מישהו ?יא חרא? בכביש, אני צריכה להיות יותר ייצוגית".

את חושבת שכשחקנית מוכרת את צריכה להיות פעילה בנושאים חברתיים?
"אני חושבת שכן ויותר ממה שאני עושה עכשיו. אני מרגישה שכאמנית יש לי סוג של השפעה ושאנשים מחשיבים את הדעה שלי. רק עכשיו מתחיל לבעור בי הצורך הזה להשפיע, אולי קצת בגלל שהתבגרתי ויש לי ילדה ומשפחה אז נהיה לי יותר אכפת".

מה דעתך על חרם האמנים באריאל?
"הם לא פנו אליי ולכן לא חתמתי על המכתב אבל אם הם היו פונים אליי הייתי חותמת ולא הייתי מופיעה. קשה לי עם המציאות הכובשת בארץ, ואין ספק שזו התגלגלות של שנים על שנים איך שהמציאות הזאת נוצרה עם המון טעויות. היינו צריכים להפסיק את הכיבוש בכל הזדמנות, ויש לי בעיה עם מקום כמו אריאל שאינו מוצהר כמקום רשמי של ישראל".

מה את רוצה שיקרה לך בקרוב?
"הכי נכון כרגע זה להצליח להיות אמא טובה ולהמשיך לעבוד במקביל. במקצוע אני רוצה לעשות קולנוע, זה הדבר הנכסף. עוד לא הייתה הצעה. כרגע יש איזה חלון הזדמנויות אבל אין לי עוד מה להגיד בנושא".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...