חף מבנאליות: על ההצגה "חפות"
אישה ערירית הממציאה לעצמה ילדים רוצחים. מטהר מתים השומר את עפרם של המתאבדים. ועיוורת העובדת כסטריפטיזאית במועדון. "חפות" היא הצגה תובענית אבל אתם חייבים לראות אותה
את "חפות" הציגו אפילו בניו זילנד, ועכשיו הוא מגיע לתיאטרון אוניברסיטת תל אביב. הפקה מפתיעה, מסע, פסיון. הבמאית היא תגלית. ריקי חיות: שחקנית ומייסדת תיאטרון ילדים לשעבר שהלכה ללמוד באוניברסיטה בשנות ה-50 לחייה. תמונות של קבוצות ופרטים שלא יימחקו מהזיכרון עוד הרבה זמן.
מחול מוות קרקסי בצבעי פופ ארט כתומים-ורודים-כחולים-צהובים (תפאורנית: דניאלה מור)בהשתתפות נחשלי חיים, בזבזני חיים, בשכונה שבשולי החברה כמו שאוהבים לומר. בני אדם דמויי "קליפות רועדות", אם להשתמש בדימוי מתוך שפתה הפיוטית של לוהר במחזה. תת משיגנים. לא הצליחו לעלות על עגלת ההצלחה. "אין לו אמביציה, אין לו אומץ" אומרת אם שכולה באכזריות על בעלה.
למשל גברת הברזט החד פעמית: אישה בגיל העמידה ש"מאמצת" רוצחים. כלומר, היא טוענת להיות אמא של רוצח זה או אחר, על אף שהיא לא. היא הולכת לנחם את משפחות הנרצח (למשל, בפיגוע)ולבקש מחילה. היא עצמה לא ילדה מעולם. פעם הרתה והפילה. ניכוס רוצחים מאפשר לה לצאת מהבועה שלה ולהיכנס לתוך משפחה כדי לקבל מחילה וקצת חסד. רוב חייה, היא מספרת לנו (הדמויות פונות לקהל במונולוגים ובהערות) עבדה כמזכירה בבית דפוס שהדפיס הכול גם פורנו, "רק לא ספרים". וגברת הברזט הייתה מעדיפה כנראה לעבוד במקום שיש בו תרבות. לא יצא לה (תפקיד טרגי-קומי נפלא של ורוניקה גוטליב, שחקנית ותיקה שגויסה להפקה האוניברסיטאית).
למשל פרנץ, גבר צעיר שמשפחתו מייעדת אותו להיות רופא, אבל הוא בוחר להיות מטהר מתים, מתאבדי השכונה. כי אל המתים, בניגוד לחיים, הוא מסוגל לחוש חמלה. רואים אותו מטהר אותם מאחורי יריעה שקופה בעומק הבמה בפולחן פיוטי. את אפרם של המתאבדים האנונימיים הוא שומר בבית בכדים. ערימה דמויית הר געש קטן בדירה בת חדר שבה הוא מצטופף עם אשתו וחמותו.
הו, החמות, גברת צוקר, חולת הסכרת שמנהלת את חיי בתה ובעלה, נדחפת לדירתם החנוקה כי קופת חולים לא משלמת לה בעבור מוסד (עירית גדרון המצוינת במופע קומי-מקאברי). בכל פעם כורתים לה עוד חתיכה מהרגל והיא ממשיכה לשיר את האינטרנציונל במרץ ולחלום איך יכלה לפוצץ את העולם אילו עבדה בתחנת דלק והייתה מדליקה סיגריה. גברת צוקר בילתה את חייה כפקידה בדואר.
והנה אבסולוט העיוורת. המושלמת. בת להורים עיוורים שרצו ילדה עיוורת (מוריה בשארי המרשימה). סטריפטיזאית במועדון לילה שלא מסוגלת לקבל מחוות אהבה מרומזת שמציע לה פאדול, העובד הזר שפוגש בה, כי היא כבר רגילה לאונן וכנראה גם לא מבדילה בין סקס לאהבה.
פאדול (ויטלי פוקס הטוב) ואליסיו (יובל טננבאום מכמיר הלב), גם מהגר לא חוקי, גרים על שפת הים. הים נראה כמו ליבת אפר מניילון שחור ומים זורמים בו. מין מיצב העומד בזכות עצמו. בתחילת המחזה הם רואים נערה אדומת שיער מתאבדת במים. עד שהם מחליטים אם לעזור לה ולהסתכן במגע עם המשטרה וחשיפת אי חוקיותם היא כבר מתה. אשמה מלווה אותם. פאדול מוצא חבילת כסף בשקית ניילון ("אלוהים נמצא בשקית הזאת", הוא מודיע ומעליב את אלוהים), מנסה לפדות את אשמתו בהענקת ניתוח להשבת ראייה לאבסולוט. הניתוח משאיר אותה לא רואה, אבל מוטרדת ממעגלים ומכתמים לא ברורים. כישלון מוחלט.
בתמונה, שכמו יוצאת מסרט של פליני, שיא עבודתה של חיות והכוריאוגרפית המצוינת עידית סוסליק, מסיעים במעגל את אבסולוט במיטת בית החולים, פאדול רץ אחרי המיטה ומתחנן בפני אבסולוט שתיראה כבר. גם גברת הברזט, אם הרוצחים, רצה אחריהם וגברת צוקר מפריחה מכיסא הגלגלים שלה בועות סבון מתוך מקטרת ורודה. מסע גרוטסקי מרהיב.
לוהר, העוסקת במנודים, בחולים ובקורבנות בדרמה ובפרוזה שלה, מציגה בני אדם בתוך חברה
"חפות" מוצג באוניברסיטה. אין תיאטרון מרכזי שיעז להציג אותו בארץ בגלל רמת הריכוז שהוא תובע. בגלל הטקסט הפיוטי ומשחק המניפה של העלילות והדמויות. גם בלונדון הוא הועלה לזמן קצר בתיאטרון קטן. כשהוא מוצג בישראל הוא גורם למבט הישראלי ללכוד כמה עניינים שקשורים בקשר היהודי-גרמני בתוך המחזה. טביעת הנערה המתאבדת במים מתכתבת, לא ייתכן שלא, עם "הנפילה" של אלבר קאמי, שעניינה הפקרה, הסטת מבט עין, כשניתן עוד להציל. פרופ' שושנה פלמן ("שתיקת העד") טוענת בפרשנותה המבריקה לקאמי שהוא התכוון בפירוש להפקרת היהודים על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. "חפות" עוסק בהפקרה ובבקשת מחילה. כזכור, ממלא פרנץ, מטהר הגוויות, את הבית בכדי אפר. "אבל מה אנחנו אמורים לעשות איתם?", שואלת חותנתו האיומה. "לזכור" משיב פרנץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם