עודד תאומי: "אני עדיין בלהט העשייה"

אחרי שגילם אין-ספור דמויות והשתתף במאות הצגות תיאטרון, סדרות וסרטים, התבשר אתמול השחקן עודד תאומי על קבלת פרס למפעל חיים לשנת 2010 על פועלו בתחום הבמה. גם היום, בגיל 74, הוא מחפש להתפתח, מתקשה לבחור את תפקיד חייו, מציע לשחקנים מתחילים לבוא לתפקיד עם שמחה, ובעיקר מקווה ש"יהיה לי האומץ לפרוש בזמן הנכון"

נועה רובין-סטרלינג | 10/3/2011 8:29

פניו של עודד תאומי חרוטים בזיכרונו של כל חובב תרבות. קולו קל לזיהוי, עמוק ומוכר. הוא גילם את איל ב"ביקור הגברת הזקנה", את האדמו"ר ב"שיינדלה". הוא היה קוריולנוס, טריגורין, יאגו, ריצ'רד
השלישי, הנרי השני ופרופסור היגינס. הוא אפילו היה אלוהים ב"אוי אלוהים", וזוהי רק רשימה חלקית של ביקוריו על הבמות במשך חמישה עשורים.

אתמול (ד') התבשר תאומי בן ה-74, שנמצא בימים אלו בחזרות לקראת הצגה חדשה של "הבימה", " אלוף הבונים", וסדרת טלוויזיה, כי הוא עומד לקבל את הפרס למפעל חיים לשנת 2010, במסגרת טקס פרסי התיאטרון השנתי שיתקיים ב-13 במאי ובו יחולקו הפרסים להצגות, לשחקנים וליוצרי התיאטרון הבולטים של השנה.

"תאומי עומד בקדמת הבמה של התיאטרון 'הקאמרי' ובמרכזה - ומדי פעם בפעם גם כאורח במסגרות אחרות והופעות יחיד - ומעניק לקהל הישראלי כמה משעותיו היפות ביותר ומחוויות התיאטרון המעשירות והמזהירות במשך דורות רבים", נימקו חברי הוועדה המיוחדת המתדיינת בכל שנה למי יוענק הפרס הנחשב. "כישרונו הגדול, חנו הכובש ועומק ההתייחסות שלו ל'נפש הפועלת' שגילם בקשת רחבה ומגוונת של מחזות היו מההישגים החשובים של התיאטרון הישראלי".

עודד תאומי צילום: אלי דסה

מול אש צולבת

בבוקר החורפי של אתמול, עם קבלת הידיעה על הזכייה, תאומי לא מבין מה פשר ההתלהבות . "אני מאד שמח כמובן, אבל מה זה מפעל חיים? המפעל שלי ממשיך לעבוד," הוא אומר. "כשיש מפעלים זה מצוין, ואני מקווה שבמקום נפט יצא מהם משהו יצירתי וטוב."

תאומי נולד בשנת 1937 בתל אביב, בן למאיר, שחקן ואיש תיאטרון "האוהל" שנרצח בידי טרוריסטים בגן הוואי כשהיה תאומי בן 10. מותו של האב, שייסד את התיאטרון העברי הראשון בישראל, גרם לתאומי להבין שמקומו על הבמה. הוא למד בגימנסיה הרצליה והתגייס ללהקת פיקוד מרכז. מאוחר יותר למד אצל פיטר פריי והשתלם ב"נייבורהוד פליי האוס" בניו יורק ובסטודיו של המורה האגדי לי שטרסברג.

את בכורתו על הבמה הישראלית עשה ב-1958, אז הצטרף לתיאטרון הקאמרי שהפך לביתו הקבוע, כשהוא קופץ מדי פעם להופיע בתיאטראות אחרים, ביניהם "הבימה", "בית ליסין", תיאטרון חיפה ותיאטרון "האוהל."

"התפקיד הראשון שלי היה יוג'ין ב'מלאך האבן,"' נזכר אתמול תאומי. "הייתי בן 21 וחצי, וזה היה תפקיד שלם וגדול ומלא. הזדמנות פז שנופלת לשחקן פעם בחיים, לפתוח ככה קריירה. אחר כך צריך לעמוד על הבמה ולהוכיח שמגיע לך. ביים את ההצגה פיטר פריי, שהיה המורה שלי. פיטר הביא אותי לתיאטרון הקאמרי בתקופה של פיטורים רבים, הייתה אז מהפכה בתיאטרון ונותרו רק 12 שחקנים. הייתי צריך לעמוד מול הוותיקים

ולהוכיח את עצמי, יוסי ידין גילם את אבא שלי ואורנה פורת את האהובה שלי. עמדתי מול אש צולבת."

לצד עבודתו בתיאטרון גילם תאומי תפקידים בסרטים כמו "תעלת בלאומילך," "מרגו שלי" ו"מבצע יונתן", השתתף בדרמות בינלאומיות כמו "אישה ושמה גולדה" ובסרטים "The Long Shadow" ו"מינכן".

הוא חטא בכתיבה, בין היתר בשלוש הצגות יחיד מצליחות שכתב, "מעל ומעבר", "אותות ומופתים" ו"על החיים ועל המוות", ופרץ גם לעולם הילדים עם המופע המשותף עם נעמי שמר: "נעמי שרה לילדים ועודד תאומי עושה להם הצגות", ומופע משותף נוסף עם חווה אלברשטיין, לצד תוכניות ילדים בטלוויזיה. על המדף בבית הוא מחזיק את פרס מילוא לשחקן השנה, ארבעה פרסי כינור דוד, פרס ורד הכסף לשחקן התיאטרון של השנה, פרס אברהם בן יוסף בו זכה ארבע פעמים, ופרס רוזנבלום לאומנויות הבמה לשנת 2008.

53 שנה אחרי שהצטרף לתיאטרון הישראלי, הוא עדיין לא מרגיש שכוחותיו תמו ואת תחושת הסיכום שמגיעה עם קבלת פרס מפעל חיים הוא מעדיף להשאיר בצד. "אני לא מרגיש את הישישות, אני במלוא כוחי כרגע," אומר תאומי, שחלה בסרטן שלפוחית השתן בשנת 2007.

"כשארגיש שהכוח שלי מתחיל להיגמר אעשה מעשה. אני מקווה שיהיה לי את האומץ לפרוש בזמן הנכון. אני עושה חיל, בתיאטרון ובטלוויזיה, עדיין לא יודע מה יהיה הצעד הבא, אבל אני עדיין בלהט של עשייה."

עודד תאומי. לא מרגיש את הישישות. צילום: ז'ראר אלון

עבודת קודש

בין התפקידים הרבים שגילם על הבמות ישנם כאלה שמהווים פנטזיה אמיתית עבור כל שחקן, ותיק או בתחילת דרכו. תאומי לא מסוגל לבחור בין מאה התפקידים שגילם על הבמה את זה שמסמן מבחינתו את מפעל החיים הזה.

"במפעל יש הרבה פועלים", הוא אומר, "כולם היו בניי. זה קשה מאוד כי לא בזבזתי את חיי על סתם תפקידים. רובם נעשו מתוך בחירה אישית שלי. הייתי בר מזל, לא כל שחקן יכול להרשות לעצמו את הפינוק שהרשיתי לעצמי. היום, יותר מאי פעם, אני לא עושה שום דבר שאני לא רוצה לעשות בכל לבי. כשאני עובד על תפקיד, אני עובד עליו מתוך שלמות ואהבה, אני רוצה שתהיה קומוניקציה עם התפקיד ועם הקהל ואני לא מוכן רק לספק את הקהל".

זה יכול להיות מאוד קשה בימינו. לפעמים צריכים להתפשר בשביל הרייטינג.
"אני מנסה ללכת בין טיפות הגשם. אני מחפש להתפתח בכל המקומות שלא נגעתי בהם עדיין ולא לנסות להשתמש בידע שלי לטריקים, הרי אני יכול לשחק כמעט כל תפקיד ישר מהשרוול, ולא בטוח שהייתי מאוד רע בכך אם הייתי עושה זאת, אבל הפריבילגיה להרשות לעצמי להגיע למקומות חדשים, כאלה שאני אוהב ומתעניין בהם, מבחינתי זו עבודת קודש".

הרבה שחקנים מתפשרים בגלל הפרנסה.
"אני שמח להגיד שאני לא עושה זאת. אני אמנם מפסיד מכך כסף אבל אני משתדל מאוד שלא ללכת בכיוון הזה. אם יציעו לי סרט פרסומת וישלמו לי 100 אלף שקלים עליו, יהיה לי מאוד קשה לסרב, אבל בינתיים אני לא עושה פרסומות, לא משחק בטלנובלות. מצד שני אני לא מבקר אף אחד שעושה זאת".

אחרי כל כך הרבה שנים, מה עדיין מושך אותך כשאתה מקבל לידיך תפקיד. אני מניחה שקשה לחדש לך.
"קשה נורא, ולכן אני מנסה לפרוץ במקומות חדשים כל הזמן. התפקידים פחות חשובים בשיקול הבחירה בתפקיד אלא יותר העבודה עצמה, העבודה על הדמות, על המחזה כולו. אני תמיד בניסיון להעמיק יותר ויותר ולא לבזבז צ'אנסים שניתנים לי, גם אם הם ניתנים בקלות".

מה היית מייעץ לשחקן תיאטרון מתחיל?
"ישנן כל כך הרבה עצות, חיים שלמים של עצות. אני חושב שהעצה הטובה ביותר היא לבוא עם שמחה. להיות שמח בעבודה שלך, בתהליך. גם לתפקיד הכי עצוב לגשת עם שמחה בלב".

אגב, מה דעתך על דבריו של יהורם גאון נגד הזמר המזרחי?
"אני לא יודע האם הזמר המזרחי זה תרבות, או מה זה בכלל תרבות. אם היא פורצת גבולות, היא לא שייכת למזרחיים או לאשכנזים. יכול להיות שהמוזיקה הזו מצטיירת כלא עמוקה, כמו שירים ויצירות אחרות, אבל זו הארץ שלנו, זו התוצרת שלנו וצריך לברך גם על היצירה הזו".