בכי מר: הקרובים לג'וליאנו מר נפרדים

בג'נין מתקשים להתמודד עם רציחתו של ג'וליאנו מר, מקווים שהרוצח ייתפס ומבטיחים להמשיך את דרכו: "הוא הנחיל לנו את התפיסה של מאבק באמצעות התיאטרון, ואנחנו נמשיך אותה הלאה". זכריא זביידי סופד: "אני מרגיש שכל האנשים שאני אוהב נהרגים"

עמית כהן, ג'נין | 6/4/2011 22:00

תמונותיו של ג'וליאנו מר הצעיר מתחלפות בזו אחר זו על מסך הענק באולם הקולנוע של תיאטרון אל-חורייה. הרמקולים באולם משמיעים בעוצמה את גבוהה את "לו ראחל סוותכ", אם ייאבד קולך, של סמיר שקייר. למרות הווליום, קולות הבכי גוברים, לעתים, על מילות השיר. כשמסתיים השיר, נשמע הבכי היטב, ובנות מחבקות אחת השנייה. גם בחורים צעירים, תלמידיו של ג'וליאנו, בוכים בלי שליטה, מחפשים נחמה זה בזרועותיו של זה. "שימו את השיר עוד פעם. עוד פעם", צועקת מבעד לדמעות אחת הבחורות. ושוב מתחילה המוזיקה. אם ייאבד קולך.

זכריא זביידי, חברו הטוב של הבמאי והשחקן ג'וליאנו מר, שניהל יחד איתו את התיאטרון במחנה הפליטים של ג'נין, לא בוכה. "לא נשארו לי כבר דמעות", אומר זביידי, פעם מפקד גדודי חללי אל-אקצא בג' נין, "איבדתי כל כך הרבה אנשים. את אמי, את אחי, את כל חבריי באינתיפאדה. אני מרגיש שכל האנשים שאני אוהב נהרגים". את הידיעה על רציחתו של ג'וליאנו, ג'ול בפי חבריו ומכריו, קיבל בביתו. "התקשר אליי מנהל בית הספר לדרמה בתיאטרון", מספר זביידי. "הוא אמר לי 'הרגו את ג'ול'. כששאלתי מי עשה את זה, אמרו לי רעול פנים".

לזכרו. נפרדים מג'וליאנו מר בג'נין יוסי אלוני

" אבא של כולנו"

האיומים נגד מר לא חדשים, גם לא לזביידי. אחת הסיבות שדחפו אותו לפרויקט הזה, שחריג בנוף של ג'נין, הייתה על מנת לספק למקום לגיטימציה ולהרתיע את אלו שניסו לפגוע במקום ובאנשיו. אבל זביידי עדיין מופתע מהדרך שבה נרצח חברו הטוב, שאותו הוא מכיר למעלה מ-20 שנה . "לא חשבתי שזה יגיע למשהו כזה", אומר זביידי.

המניע שהביא לרציחתו של מר עדיין לא ברור. בג'נין טוענים כי לא מדובר בסכסוך אישי. "אני חושב שמאחורי החיסול הזה עומד ארגון", אומר זביידי. "אני לא מאמין שמישהו עשה את זה על דעת עצמו. אני רק רוצה לדעת מי עשה את זה, כדי לוודא שהוא ייענש". מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מחזיקים כעת בחשוד, אולם מידת מעורבותו לא ברורה.

ראניה וספי הייתה אחת האחרונות שראתה את ג'וליאנו מר בחיים. "בעשרת הימים הקודמים הוא היה ברמאללה", סיפרה וספי, בת 25, שעובדת בהנהלת התיאטרון, "הוא ביים שם את ההצגה 'הכיסאות'. הוא חזר לג'נין, אחרי הבכורה". בתיאטרון היו באותו הזמן ג'יי, בנו של ג'וליאנו מר, בן שמונת החודשים, והמטפלת עאידה. מר תכנן להקפיץ אותם הביתה ואז לחזור לתיאטרון. "ישבנו בחוץ ואז שמענו יריות. חמש יריות", היא משחזרת. "רצנו לכיוון הרחוב וראינו את עאידה רצה לעברנו. היא הייתה פצועה ביד. היא צרחה'הרגו את ג'ול, הרגו את ג'ול'. רצנו למכונית וראינו את ג'ול מוטל על הכיסא, כולו מלא דם. צרחתי. הייתי בהלם. התינוק עדיין היה במכונית, בוכה וצורח".

באותו הזמן ישב רביע תורכמאן בקומה השנייה של התיאטרון, והשתתף בהקראה של מחזה חדש. כאשר נשמעו קולות הירי, כולם חשבו שמדובר בנפצים. "אמרתי להם שזה ירי של אקדח. מי כמוני יודע לזהות את הקול הזה", אומר תורכמאן. "אמרתי לאחד הילדים לפתוח את החלון. ברגע שהוא

פתח שמעתי אישה צורחת שירו בג'ול".

בשנים 2002 עד 2007 היה רביע מבוקש, פעיל בגדודי חללי אל-אקצא. ואז הוא הכיר את מר, נטש את הרובה והפך לשחקן. "זכריא זביידי שכנע אותי לעשות את זה", הוא אומר, "הוא אמר לי שאני קומיקאי, תמיד מנסה להצחיק, ושהוא חושב שאני צריך ללמוד משחק אצל ג'וליאנו. אמרתי לו 'אני מגדודי אל-אקצא, איך אהיה שחקן?' אבל זכריא אמר שהגיע הזמן להניח את הרובה ולנהל את המאבק שלנו דרך התרבות".

"כשג'ול שמע שהייתי מבוקש הוא הופתע מאוד", נזכר תורכמאן. "אבל הוא היה מבסוט. הוא עודד אותי לכל אורך הדרך. מאז הוא לא היה לי רק מורה ובמאי, אלא אב. הוא היה יותר מאבא עבורי. אני אומר את זה בכל הכנות - אם אבא שלי היה מת, זה לא היה מכאיב לי כמו ג'וליאנו. אנחנו היינו הילדים של ג'וליאנו".

תורכמאן , שחווה את מראות האלימות של האינתיפאדה מקרוב, תוקף בחריפות את הרצח. "מי שרצח אותו הוא פלסטיני, נכון", מודה רביע. "אבל בעורקיו לא זורם דם פלסטיני. הוא טרוריסט. מי שרצח אותו רצה להרוג את התרבות הפלסטינית בג'נין. אדם שאוהב את פלסטין לא היה הורג את ג'ול, שהיה מנהיג בשורות המהפכה התרבותית הפלסטינית".

רביע , כמו אחרים בג'נין, מקפיד לדבר על ג'וליאנו מר במונחים שמשלבים בין הז'רגון הלאומי הפלסטיני לבין עולם התיאטרון והתרבות. כך למשל, מתעקשים בג'נין שג'וליאנו הוא "שהיד" של החופש הפלסטיני. "ג'ול היה אומר לי 'אנחנו לא נמצאים פה כדי להיות מפורסמים'", הוא מספר. "המטרה שלנו היא להיאבק בכיבוש באמצעות התרבות. אנחנו לא רוצים למות עם רובה ביד, אלא למות על הבמה". הגישה הזאת, בחירת המילים, נועדה להתמודד עם הביקורת שהוטחה בתיאטרון, על כך שהוא מניא את הצעירים ממאבק בישראל.

"הלם, עצב וכעס"

קשה היה לאמוד את מידת השפעתו של ג'וליאנו מר על ג' נין כולה. אלו שהגיעו לתיאטרון נראו נסערים וכואבים, אולם מדובר בעשרות אנשים בלבד. עם זאת, בלטה נוכחותם של צעירים זרים, רובם אירופאים, אשר התנדבו בפרויקט התיאטרון. בדומה לתלמידיו הפלסטיניים של ג' וליאנו, גם הם התקשו להאמין לדרך שבה מצא מר את מותו.

"אין לי מילים לתאר את הדרך שאני מרגישה", אומרת קתרין שטראוב, סטודנטית ליחסים בינלאומיים מדרזדן. "זה שילוב של הלם, עצב וכעס, אבל המילים הללו לא משקפות את התחושה. אני מרגישה ריקנות". היא הגיעה לג' נין לפני שישה שבועות והוקסמה, לדבריה, מאישיותו של מר. "הוא הותיר רושם עז על כולם", אומרת קתרין. "הוא היה דמות כריזמטית מאוד עם אישיות חזקה. מצד אחד, הוא היה חבר של כל מי שעבד איתו, ובאותו זמן הוא היה במאי קשוח מאוד, שגרם לכולם לעבוד קשה".

למרות התדהמה והעצב, חבריו ותלמידיו של ג'וליאנו מר מבטיחים כי תיאטרון אלחורייה ימשיך לפעול. "לא ייתכן שמה שג' ול עשה ייעצר", אומרת ראניה וספי, "אנחנו נמשיך הלאה כדי שג'ול יהיה גאה. פרויקט חייו לא ייהרס. הוא הנחיל לנו את התפיסה של מאבק באמצעות התאטרון ואנחנו נמשיך איתה הלאה. גם אם יאיימו עלינו, לא נעצור. אם אתה מאמין בדרך שלך, אף אחד לא יזיז אותך".