ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » אמנות

חשיפה מלאה: ראיון עם אלכס ליבק

הדרך לצילום טוב רצופה צילומי ניסיון. אלכס ליבק, חתן פרס ישראל לצילום ושם נרדף לצילום איכותי, מציג בתערוכה יוצאת דופן לא רק תמונות נבחרות, אלא את כל הטיוטות שצולמו בדרך לפריים המושלם

אלכס ליבק החליט שהוא עבר כבר מספיק. בתקופה האחרונה התבשלה אצל חתן פרס ישראל ואחד מצלמי העיתונות המוערכים בישראל ההבנה שהוא מוכן לחשוף את נקודות התורפה שלו ואת הדרך שהובילה אותו לכמה צילומים בלתי נשכחים. "אני כבר בשלב שאני מוכן להראות גם את החולשה שלי", הוא אומר, "להראות את הדרך הסודית שהובילה אותי אל הפריים המצוין".

באחד מחגי הפורים של סוף שנות התשעים, הסתובב אלכס ליבק ברחובות ירושלים כשהוא חמוש במצלמה. "הגעתי לאזור מועדון'האומן17' וזיהיתי שמישהו הדביק שם שורת פוסטרים של הרב כדורי שכתוב עליהם'מי להשם אליי'. באותו זמן התקיימה מסיבה גדולה במועדון האומן והבנתי שהפוסטרים הללו יכולים להיות בסיס לצילום טוב. התמקמתי לידם וחיכיתי". בתחילה צילם ליבק את הפוסטר מכמה זוויות, ניסה לצלם עוברי אורח שונים כולל בחורות חשופות שעברו לידו אבל לא היה מרוצה. "פתאום הגיע בחור מחופש למלאך" הוא משחזר "היה לו גב חשוף, כנפיים לבנות והילה זוהרת מעל הראש. אמרתי לעצמי הנה, מה יותר מתאים מהמלאך שחולף ליד הרב כדורי ששואל 'מי להשם אליי'".

בתערוכה שתיפתח היום בתל אביב חושף ליבק לראשונה את הדרך שהובילה אותו אל כמה מהתמונות הכי מיוחדות שהוא צילם. על גבי הקירות של גלריה "דוקו קלאב", ליבק מציג אחד עשר "דפי קונטקט", אותם דפים ששימשו את הצלמים בימי הפילם כדי לבחור את התמונה הראויה ביותר לפיתוח. הפעם דפי הקוטנקט, שהיו למעשה הטיוטות של ליבק, הופכים לתערוכה עצמה ודרכם יוכלו המבקרים ללמוד על מה שעבר עליו עד להשגת הפריים שהפך לתמונה בלתי נשכחת.

"זה מציג גם את התהליך שעברתי בשטח עד שהגיעה הסיטואציה המדוייקת שרציתי לצלם", מספר ליבק, "אבל גם מתאר את התחושה שהיתה לנו במעבדה בזמן בחירת הפריים המסוים לפיתוח מתוך דפי הקונטקט. לדוגמא בסיפור התמונה של הרב כדורי, אני מציג את כל הדרך שהביאה אותי אל הצילום הזה".

ליד כל צילום שהתפרסם בסופו של דבר, מוצגים צילומי הטיוטה שסוננו. הצילום שנבחר לפרסום, מסומן בצבע אדום. ליבק מספר שהצגת הקונטקטים היא היחשפות נדירה עבור כל צלם. ומתברר שעבורו, הצגת הדרך הזו היתה תלויה בתהליך נפשי עמוק שעבר. בהשראת התהליך הזה, בחרו אנשי הגלריה לקרוא לתערוכה "חשוף".

"אליוט ארוויט, צלם ידוע שאני מאוד מעריך, אמר שלהראות קונטקטים למישהו אחר, זה מקביל להיחשפות אצל הפסיכיאטר", הוא אומר, "כשאתה פותח הכל בפני כל העולם, אתה מראה את החולשה שלך. כולם יודעים שאתה לא בנאדם של פריים אחד אלא צלם של הרבה כישלונות והצלחה אחת".

אי אפשר לדבר עם ליבק ולא להתייחס לעידן הדיגיטאלי שבו כל אדם צלם. "מעמדם של צלמי העיתונות ירד", הוא אומר בצער ניכר, "מתרחש אירוע והיום לכל עובר אורח יש דרך לצלם באמצעות הטלפון או מצלמות כיס שנמצאות בכל מקום". הבעיה לטענת ליבק היא שמה שמעניין היום הוא הצילום הראשון ולא הצילום האיכותי. "לאף אחד כבר לא איכפת מהאיכות. ההתייחסות היום היא לא למקצועיות ומה שחשוב זה רק שיהיה בלעדי וראשוני. במקרים רבים התמונות

שמתפרסמות הן לא יותר מכתמי צבע אבל העיקר שיהיה מכמה שפחות שניות אחרי האירוע".

ליבק מתכוון בדבריו לכל התרחשות חדשותית, "אפילו תאונת רכבות כמו זו שהיתה בשבוע שעבר", הוא אומר. "פעם צלמי העיתונות היו קופצים לזירה ומנסים להביא את התמונה הכי מקצועית. זו שתבטא הכי טוב את מה שהתרחש. היום אנשים מוציאים טלפונים סלולאריים תוך שניות ומצלמים. האיכות, או האומנות שישנה בצילום העיתונות, מאוד נפגעת".

אתה מבכה את מצבה של העיתונות המצולמת?
"אין מה לעשות. זה המצב. נעשינו קהי חושים, פחות אניני טעם, סף הגירוי שלנו ירד עוד ועוד. פעם הדגש היה על האיכות. צלם טוב שמביא פריים טוב, יכול לבטא את כל הסיפור בלי מילים. בגלל העידן הדיגיטאלי, היום כבר אין את יראת הכבוד הזו לכל לחיצה על המצלמה. כשהיינו מצלמים בפילם כל לחיצה עלתה כסף. לפעמים פחדת להחליף סרט מהחשש שבדיוק יקרה משהו והדברים האלה נתנו לנו את הכבוד לכל לחיצה. היום כל אחד עומד ומצלם בלי סוף. זה בדיוק מה שאני רוצה להראות בתערוכה. את הדרך שעשיתי עד שהגעתי לכל פריים. זה גם מבטא את הכבוד הגדול שנתנו פעם לכל תמונה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...