ממלכת ירדן: ראיון עם ירדן בר כוכבא
כשחבריה מ"דומינו גרוס" ו"פלטפוס" חתמו על חוזים שמנים בפריים טיים, ירדן בר כוכבא העדיפה לוותר על הצעות מפתות ולשחק דווקא את התפקידים הקטנים, להתמקד בגידול הילדים ולעשות רק מה שהיא אוהבת, גם אם זה קצת רחוק מאור הזרקורים. עכשיו היא מגיעה לתאטרון מכיוון אחר: במאית של תלמידי בית ספר למשחק בהצגה "נמוכים"
המופע מבוסס על סיפורים קצרים של הסופר אלדד כהן (ספרו "לפחות היית מת בצורה מסודרת" הופיע בהוצאת חמד, י"א) ונוצר על ידי בר כוכבא בעבודה עם תלמידי שנה ג' בבית הספר למשחק בחולון.
"האנשים הנמוכים", אומרת בר כוכבא, "מלווים את הערב המורכב מקטעים קטעים, כסוג של מספרים חיצוניים, שגם משתתפים בקטעים. הם מתארים עולם הולך ומתנמך. עולם שבו מדי יום האנשים מגלים שקומתם התקצרה והם מחכים באימה לרגע שבו יגיעו לקרקע וייבלעו בה. את העולם הזה ממלאות דמויות שונות. לאף אחת מהן לא קל והן באות לספר על זה לקהל. חשוב להן שישמעו אותן. שיסתכלו עליהן".
כמו למשל אנה, בחורה רווקה, שמעידה על עצמה שהיא "חולת לב, ריאות, ויש לי פוטנציאל לסרטן". יש גם שוחטת תרנגולות, שתיינית ומדוזה. ועוד אחת שבטוחה שאחותה מנסה להרעיל אותה. עם ביצה. ויש גבר, שמצהיר על עצמו: "מצד אבא שלי אני הומו, אבל מצד אמא שלי, אני ליכוד". אפשר לבכות מזה, אבל הם לא עושים את זה. הם מסתפקים בלחיות, או כדברי אחת הדמויות, שמרית: "אני חיה, ויחסית למה שקורה פה זה הרבה".
מה גרם לך לבחור בסיפורים דווקא של הסופר הזה ולהפוך אותם למופע תיאטרלי?
"היו כמה דברים. אני חושבת שמה שהכי קסם לי היה הסוריאליזם המובהק של השפה הכתובה שלו, שמאוד גירה אותי לצאת ולחפש את הסוריאליזם שיתאים לו בשפה הבימתית. עניין אותי לבדוק איך השפות הסוריאליסטיות האלה יכולות לשקף, בדיוק רב, אולי לפעמים בדיוק רב יותר מאשר סיפורים שכתובים ומבוצעים בשפה ריאליסטית, את החיים שלנו.
כללית מעניין אותי יותר לחפש את המקומות שבהם הדמיון יכול לרוץ ולא להיות אחד לאחד.
בנוסף, מצד השחקנים, התלמידים, אני חושבת שזה פשוט היה נורא כיף להתעסק בחומרים האלה וליצור ביחד את העולם הזה, וזה הביא את ערך ההנאה לתוך העסק, ערך שלפעמים קצת בורח בבתי ספר למשחק, בגלל כל הלחץ מסביב. והייתה גם העבודה הקבוצתית. אני מאוד אוהבת לראות על במה עבודה קבוצתית, כשיש שבעה אנשים על הבמה שכולם מקשיבים זה לזה, מוותרים על האגו ועובדים יחד זה מרגש אותי".
יש איזו בוטות ומקאבריות בכתיבה של כהן, זה משך אותך או הרתיע אותך?
"לגבי מקאבריות אני מסכימה, אבל לגבי בוטות? לא חושבת. יש דברים בוטים הרבה יותר מבחינה מינית או מבחינת אלימות בכל ערב שידורים ממוצע בטלוויזיה.
לגבי המקאבריות, אני מסכימה, וזה היה מדליק בעיני כי לצד המקאבריות, או הבוטות, יש המון עדינות ופיוט. הבוטות היא לא לשם הבוטות, אלא כדי לעורר משהו. כדי לזעזע משהו בפאסיביות של הקהל. זה משהו שהוא תמיד נכון לדעתי בתיאטרון. להביא למצב שבו הקהל יצטרך לעבוד. לא ישב פאסיבי בכורסא שלו".
איך הייתה חוויית הבימוי עבורך? זה משהו שאת רואה את עצמך מתמקדת בו? נראה אותך מביימת בקאמרי ובבית לסין?
"לביים זה בהרבה מובנים לוותר על השליטה שיש לך כשחקן. שליטה שקשה לוותר עליה. אבל מצד שני יש בזה המון עושר ועניין עבורי. הייתי מאד שמחה לעשות את זה בעתיד. אני לא יודעת אם אני מוצאת את עצמי במקומות שהזכרת, גם כשחקנית וגם כבמאית, כי מאוד קשה לי לעבוד תחת סדים שונים ואילוצים שונים של זמני חזרות וכל מיני כאלה, אבל עקרונית כן. אני מקווה שבעתיד אני אהיה יותר ויותר בתחום הזה ושאצליח למצוא בו את המקומות שכן יהיה לי נוח בהם".

בר כוכבא, 41, ילידת תל אביב, נשואה ואימא לשניים, זכורה לכולנו מימי פלטפוס העליזים בתחילת שנות התשעים ומחבורת "דומינו גרוס", אבל בניגוד לחלק מחבריה באותם ימים, נדמה שרכבת הפרסום קצת עברה אותה. שלא כמו אדיר מילר, אבי גרייניק, עידן אלתרמן ורותם אבוהב היא לא התברגה בשום שלב בטלוויזיה המסחרית או בהופעות בידור מפוצצות, מה שאומר שהיא הייתה יכולה להיות במקום אחר לגמרי מבחינת פרסום, כסף, תהילה ושאר ירקות. אבל לדבריה, היא חיה עם זה בהחלט בשלום.
"יש צמתים שעוברים בחיים וצריך להחליט אם לקחת פנייה או
מה הציעו?
"היו כל מיני דברים. בעיקר תוכניות טלוויזיה בידוריות שונות, פאנלים וכאלה. אבל האמת היא שבתוך כל התוכניות האלה, אתה לא באמת נמצא במקום של ביטחון. אנשים חושבים שזה ביטחון כי אתה מרוויח הרבה כסף ומתפרסם, אבל האמת היא, שזו חרדה בלתי פוסקת. אתה הופך להיות איזה עבד של רייטינג בלתי מושג, של איזה צופה ערטילאי שאף אחד לא יודע מי הוא בעצם, אבל כולם מנסים לרצות אותו כל הזמן והחרדה הבלתי פוסקת: זה עובד, לא עובד, מצליח, לא מצליח, פופולארי, לא פופולארי, יבטלו אותנו או לא יבטלו, זאת חרדה איומה. הכסא שלך כל הזמן רועד והקיום הוא כל הזמן נוירוטי. אני אישית מעדיפה לא להיות שם. חוץ מזה, שלדעתי, צורת העבודה הזו גם מאד מקשה על חיי משפחה כמו שאני תופסת אותם וגם זה היה חשוב לי".
איך זה מקשה?
"ממה שאני ראיתי מסביב וחוויתי על בשרי, זה הופך להיות משהו אובססיבי. אתה מתחיל לחיות מתוך ראייה של גגים מסביב. הדבר הזה, שנראה מבחוץ נורא כיפי וקליל, הוא בעצם תוצאה של עבודה בלתי פוסקת וחרדה בלתי פוסקת, אם זה מצחיק או לא מצחיק. אתה נעשה עבד של הצחוק הזה. הגיע שלב שהייתי צריכה לעשות בחירה מבחינתי בין חיי משפחה וזוגיות ואימהות, לבין זה. לא שאם תבוא היום הצעה קונקרטית מתאימה אני לא אשקול. בהחלט אשקול. אבל יש דברים חשובים יותר".
והמשחק עצמו חסר לך?
"לא הפסקתי לשחק. אני משחקת קבוע בתיאטרון חיפה, שזה גם מקום שאני מעריכה מאד את היצירות והכיוון האמנותי שאליו הוא הולך ולדעתי הוא היום התיאטרון הרפרטוארי הכי מעיז ומאתגר שיש בארץ. ובנוסף זה גם משהו שנותן לי די שקט כלכלי כדי לבחור לעצמי, בלי לחץ, פרויקטים בבימוי ובתחומים אחרים (בשנים האחרונות היא תרגמה וערכה ספרים, הוציאה תקליט שירים שכתבה ועוד- י"א) ואני מופיעה בקברט 'הילדה חיותה רואה ממותה' על פי שירי ילדים של חנוך לוין, שזה משהו די פרוע שנותן לי מקום להוציא את אנרגיות הקומדיה מימי פלטפוס וכן חסר לי לפעמים. אני מתגעגעת לפעמים לחופש המוחלט שהיה בימי פלטפוס, אבל אני מנסה להביא את האנרגיה הזו לדברים שאני מביימת".
המופע שביימה בר כוכבא מופיע כאמור במסגרת פסטיבל "עתיד התיאטרון" בתיאטרון צוותא, אירוע המעניק הזדמנות לקהל הרחב וכן ליוצרים ומפיקים מעולם התיאטרון והבידור, לצפות בצורה מרוכזת בהצגות נבחרות של בתי הספר למשחק ומתוך כך נותן במה, בה נחשפים כישרונות הדור הבא של התיאטרון בישראל.
במסגרת הפסטיבל, במהלך ארבעת הימים בהם הוא מתקיים, יציגו עשרה בתי ספר למשחק בארץ עשר הצגות ומופעים חדשים, שנוצרו על ידי ובהשתתפות בוגרי בתי הספר במהלך השנה הנוכחית. זאת לצד אירועים מיוחדים ללא תשלום, ביניהם הקרנת סרטי סטודנטים מתוך פסטיבל "אימפרואקשן", תערוכת צילום, סדנאות במה בהנחיית יוצרים מובילים, ואירוע "יום הסטודנט" ביוזמת שח"ם ואשכולות.