ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

בפה מלא: על ההצגה "אוכלים"

ההצגה "אוכלים" בתיאטרון החאן לוקחת סיפור מקראי אבל מפספסת את המסר

ליעקב שבתאי היה רעיון ב?אוכלים:? להשתמש במשל המקראי הנודע מספר מלכים א? על המלך אחאב שחשק בכרם נבות. ההברקה היא בניסיון לתת למשל הזה לבוש בן-זמננו, כלומר לכתוב סאטירה על שלטון מושחת ("אין דבר כזה חף מפשע", אומר אחד מיועצי הממלכה) ובו בזמן להראות איך מערכת השלטון הופכת למערכת פושעת, שמצליחה לכופף את שלטון החוק לצרכיה. לקורא עיתונים ישראלי אין כאן הרבה חדש. מבחינתו של שבתאי, ההברקה לא יצאה מכלל פיליטון סאטירי שנון. מחזה, מכל מקום, לא יצא מזה.
 
רעיון מבריק נוסף היה בעצם העמדתו של הדימוי המרכזי סביב אכילה נהנתנית. האכילה היא כאן דימוי נפלא לשחיתות של השלטון, אך לא פחות לניתוק המצמרר שלו מן המציאות. האמת היא שדווקא סביב הרעיון הזה, שהוא כשלעצמה סאטירה מצוינת על המימד הטקסי של פולחן האכילה, נוצר איזה נתק מביך. על מה בכלל ההצגה הזאת? סאטירה על מעשה האכילה או התמודדות חזיתית עם שלטון מושחת שרוצח וגם יורש? נדמה לי שנושא האכילה גונב את ההצגה, בעוד שהסאטירה הנוקבת על פרשת כרם נבות נדחקת קצת לפינה ורק לקראת הסיום מתגלה בכל צדדיה המזעזעים.

יש בהצגה גם גימיקים מיותרים. נבות, בביצועו המצוין של יוסי עיני, מופיע כפלסטיני דווקא. לרעיון הזה אין מלכתחילה אחיזה בטקסט וממילא אין בו ממש כי הוא אינו זוכה לפיתוח, כשם שאינו בעל אמירה שהיא מעבר לגלוי או למובן מאליו. גם ההקרנה לרגע של מגדלי הולילנד לא חרגה מכלל גימיק שכן אין בה כל תוכן דרמטי.

ההצלחה העיקרית כאן היא בהפקה. מיכאל גורביץ העניק לסאטירה הזאת קצב מצוין וקבוצת השחקנים שלו עושה את עבודתה לעילא ולעילא, בהם נילי רוגל, יהויכין פרידלנדר, לירון ברנס, אריה צ'רנר ואריה וולף. זוהי בסך הכל הצגה חביבה ומשעשעת, אבל יכול בהחלט להיות שהיא חביבה יותר משהיא מצמררת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...