ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

צליל צורם: על "קומפני"

"קופני" היה אולי בעבר פורץ דרך, אבל בעיבוד של תיאטרון באר שבע הוא בעיקר מייגע

 
יש מי שרואים במחזמר "קומפני", או לפחות ראו בו בזמנו, פורץ דרך, הן בשל הנושא שהוא מטפל בו והן בשל המבנה שלו. אבל מאז שנות ה-60 שבהן הועלה לראשונה התיישנו כמה מהערכים שלו. המחזה נשען על 11 מחזות קצרים שנכתבו בשנות ה-60 בידי ג'ורג' פירת'. העובדה הזאת הכתיבה מראש מבנה שחסרה בו עלילה.

סטיבן סונדהיים, המלחין והתמלילן, כותב בתוכנייה שהמחזה מתרחש לא לאורך תקופת זמן אלא כמו במוחו של הגיבור. למרות שגם בזה אין חידוש, זוהי תפיסה שהייתה צריכה להנחות את הבימוי. אדרבה, הבימוי של רפי ניב מתייחס אל המחזה כאל חומר רגיל ועל כן התוצאה קצת מייגעת. במקביל, חסרה בהצגה גם אותה אירוניה שסונדהיים מדבר עליה, זו שמעניקה לא רק משמעות לחומרים, שהם כשלעצמם, אחרי הכל, די בנאליים, אלא אפילו מראית עין של עומק מסוים.

המערכונים הקצרים שהמחזמר מיוסד עליהם עוסקים כולם בנושא הזוגיות. סונדהיים, שהוא בעל חושים תיאטרליים מעולים, מציב מולם דמות של רווק, שלא רק מקשר בין המערכונים אלא גם מעניק להם, מתוקף ראייתו האירונית, משמעות. אלא שאותה אירוניה, כאמור, חסרה בהצגה, מה שהופך את המוצג לסתמי, אם לא לאוסף של אמירות חבוטות על זוגיות.

מרבית השחקנים חביבים בהופעתם אך אצל רובם, למעט ריקי גל, הזמרה אינה הצד החזק ביותר. עם כל הכבוד למאמצים היצירתיים קשה לי מאוד לקבל הצגת מחזמר ללא זמרים. קבוצת השחקניות, כולל כמובן ריקי גל הנפלאה, עשו, במסגרת המגבלות עבודה מצוינת, בעיקר כחלק מן הקבוצה: קרן מרום, שרון שחר ואביטל פסטרנק. הן בוודאי עלו באיכויותיהן על הגברים.

לשחקן הראשי, צק ברקמן, יש חן רב אבל הוא מקרין ריחוק, כאילו העניין כולו אינו נוגע לו. הוא בעצם מהגורמים העיקריים לכך שהעניין כולו גם לא נגע לי.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...