להציץ ולהפגע: על תערוכות צילום חדשות בפריז
שתי התערוכות צילום המוצגות בימים אלה בפריז נוגעות בהיבטים קשים ואכזריים של הקיום האנושי, ובעיקר בתוצאותיה של האכזריות הזאת
שתי התערוכות נוגעות בהיבטים קשים ואכזריים של הקיום האנושי, ובעיקר בתוצאותיה של האכזריות הזאת. בלתי-נמנע לתהות מה באמת מושך את הצלמות והצלמים אל מִפגנֵי האכזריות הבוטים, תוצאות מעשי ידיהם של בני אדם בדרך כלל. התשובה המתבקשת היא, כמובן, שצלמת/צלם העיתונות ממלא את תפקידם ומביאים את המציאות אל העין הציבורית; שהם מוּנעים על ידי מחויבות הומאנית, פוליטית וחברתית. אבל נדמה שזה לא מספר את כל האמת, נדמה שקל מדי, באופן הזה, לעורר בצופה רגשות הזדהות, זעזוע, חמלה, ואפילו אשם.
במילים אחרות, מראות המלחמה הם סקסיים בדרכם הפרוורטית. גם הצלם וגם הצופה מציצים (ונפגעים) בכוחה של סקרנות ושל אותו "עוד משהו" חסר הגדרה שמביאים מבוגר לבהות בפניו של מת, ילד, במעיו השפוכים של חתול דרוס. אף לא יחסרו צלמים שיודו שהם רודפים אחרי ה"אקשן" בגלל רמת האדרנלין המציפה את דמם בשעה שהם לוכדים את הרגע המדויק, החמקמק, על כל זוועתו. באורח פרדוקסלי, עלתה בי במהלך הצפייה המחשבה שזה כמעט פוגעני ולא מוסרי להפקיע את רגעי האימה האלה מן המציאות המדממת אל קירות הגלריה הקרירה, אל השדה האמנותי.
וכאילו במענה לתהייה הזאת, אטווד כותבת בפתח תערוכתה: "לפעמים יש לי הרושם שהצילומים אינם משרתים דבר. אבל עלינו לעשות את זה". היא מעידה על עצמה שמצבים קשים מושכים אותה, שהיא "מתקרבת ככל יכולתה אל 'האסור'", אל "הלא-מקובל", ובראיון שנערך איתה הוסיפה, “Life is a war zone”, כצלמת, מוטלת עלי החובה להראות את המציאות באופן הנאמן ביותר" ועלינו, הצופים, לפחות לראות את זה.
ומה שאטווד מראה לנו הם ילדים עיוורים, אנשים קטועי גפיים ממוקשים נגד אדם, חולה איידס על סף מותו, זונות בעת שידול באפילת הלילה, חייהן רצופי הברוטאליות של אסירות בבתי-כלא, והאיטי החרבה לאחר רעש אדמה. בחלק מצילומיה יש גם אינטימיות גדולה. בצד ההיגד הפוליטי
את 35 שנות הצילום שלה, אטווד פותחת בפרויקט רוּ דֶה לוֹמְבָּארְד. ב-1976 החלה בסדרת צילומי זונות, בעיקר אלה של בְּלוֹנְדִין, זונה לא-צעירה שרוב איבריה הדשנים גלויים לעין המצלמה. במשך שנה, כל לילה עד עלות השחר, אטווד עשתה "משמרת לילה" עם הזונות בְּבניין ברחוב דה לומבארד, רכשה את אמונן ותיעדה בשחור-לבן את פניה הצבעוניים של הזנות הפריזאית הלילית. מטבע הדברים, התיעוד הכן הוא אפלולי ומנוכר, והאינטימיות האמיתית, היחידה, העולה מצילומי הנשים והגברים היא זו שנוצרה בין הצלמת לבין בלונדין וחברותיה.
פרויקט "האסירות" של אטווד ארך אף יותר. במשך תשע שנים, החל מ-1989, היא צילמה בבתי-כלא לנשים בארה"ב ובאירופה, בעיקר במזרחהּ. אטווד החלה בפרויקט מתוך סקרנות, בד בבד גילתה עולם אכזרי וחסר תוחלת יותר מששיערה, וסופו שנמלאה בלבול: שוב לא היה ברור לה מה מטרתם של בתי הכלא לנשים. התחוור לה כי לנשים יש בכלא פחות הזדמנויות ללמוד ולהתפתח משיש לאסירים גברים, וכי כמעט 90% מהאסירות לא נשפטו על עבירות של אלימות - האלימות חדרה אל עולמן במהלך מאסרן יותר משהיה ראוי שיקרה, והיא ניכרת גם בצילומים. הפרויקט היה מסובך, לא כי אסירות סירבו להצטלם, אלא כי שלטונות בתי-הכלא עשו ככל יכולתם להשתיק את האסירות ולמנוע מהן לחשוף בפני הצלמת את הברוטאליות שבעולמן.
אטווד צילמה אסירה צעירה בבית-כלא צ'כי שזרועותיה מצולקות צלקות עמוקות. להפתעתה, אטווד גילתה שאין מדובר בניסיון התאבדות אלא בתופעה מוכרת של פגיעה-עצמית הנפוצה אצל אסירות, בגלל חרדה ואין-אונים מתמשך.
ואולם דווקא שני פרויקטים אחרים של אטווד הם גולת הכותרת בתערוכתה בפריז: ז'אן לואי חולה האיידס וצילומי נפגעים ממוקשים נגד אדם. ב-1987, בשיאה של מגיפת האיידס, כשאיש עוד לא העז להכריז בגלוי על היותו חולה במחלה חשוכת-המרפא דאז, הסכים בחור פריזאי בשם ז'אן לואי (שם משפחתו אינו מצוין) להצטלם בפני אטווד בשלב האחרון של מחלתו. כחודש וחצי, עד לאשפוזו, גרה הצלמת בביתו ותיעדה את ייסוריו, אחר כך ליוותה אותו בבית החולים עד למותו הבלתי נמנע.
התוצאה, סדרת מטלטלת ועזה בצבעוניותה, של דיוקנאות כמעט דתיים ברוחם ובסגנונם, של אדם מיוסר, היודע את מותו הקרוב. לא במקרה מזכיר גופו החשוף והרזה של ז'אן-לואי את מראה ייסוריו האילמים של ישו לאחר שהורד מהצלב.
קשים אף יותר לצפייה הם צילומי הילדים, הנשים, והגברים חסרי הגפיים, שנפגעו ממוקשי נעל באזורי לחימה שונים, כגון קוסובו ואפגניסטן. במערה אחת צילמה אטווד "מטמון" אזכרי במיוחד: מאות מוקשי נעל שיוצרו בכוונה מפלסטיק כדי שמגלי המתכות לא יגלו אותם.
תצרף צילומיה של אטווד - יותר ממאתיים - הוא הומאז' רחב יריעה לעבודתה במשך שלושה עשורים וכאמור, אינו קל לצפייה.
התערוכה "ל'אוֹמְבְּר דה לה גֶר" הינה אוסף גדול, רובו ככולו בשחור-לבן, של צילומי מלחמה מקוסובו, ישראל, פלסטין, לבנון, אפגניסטן, עיראק, צ'צ'ניה, רואנדה, אנגולה ועוד, החל במלחמת האזרחים בספרד ב-1936 ועד 2007. אלכסנדרה מוארו ודניס קורטי, אוצרי התערוכה, מציינים שהחליטו לפתוח בצילומים ממלחמת האזרחים בספרד כי זו התקופה שבה נוצר למעשה צילום-העיתונות המודרני בגלל התפתחות חדישה דאז של פילם רגיש לאור ומצלמות יד קטנות. התערוכה מסתיימת ב-2007 כדי לתת לצופים פרספקטיבה מסוימת על האירועים.
חלק ניכר מ-90 הצילומים ב"ל'אוֹמְבְּר דה לה גֶר" מפורסמים כדי כך שנעשו זה כבר לאייקונים תרבותיים, ביניהם שני צילומים נודעים של רוברט קאפּה - חיילים שוחים לחוף ביום הפלישה לנורמנדי (1944) ואיש מיליציה ספרדי פְּשוּט זרועות ברגע מותו בקורדובה, ספרד (1936); חיילים אמריקאיים מניפים דגל באִיווֹ ג'ימָה בצילום של ג'ו רוזנטל (1945) או הילדה פיאן טי קים פוק הבורחת מכפרהּ עירומה לאחר הפצצת הנפּאלם האמריקאית בוייטנאם (1972), שצילם ניק אוּט.
לא נעדר בתערוכה גם מקומו של המזרח התיכון: מוצגים בה צילומי ההתעללות של חיילים אמריקאים בשבוייהם במלחמת עיראק, ולהבדיל, גם שני צילומים של מיכה ברעם – אחד ממלחמת יום כיפור בעת הפגזה הנוחתת על ראשיהם של חיילים ישראלים ומצרים כאחד בתעלת סואץ (1973) וצילום נדיר באופיו ממלחמת ששת הימים (1967) ובו שבויים מכפר אל לבּב מוסעים בטנדר ועל פניהם שקי יוטה, המשווים להם מראה מזעזע של "איש הפיל".
רוב הצילומים מהווים איור בוטה של פני המלחמה, הצגה של איזון שמופר תדיר ביחסי כוחות משתנים בין כובש לנכבש, בין לוכד לשבוי, בין החיים והמתים; צל גדול שמוטל על החברה האנושית. ראוי ציין שרוב המשתתפים ב-ל’אוֹמְבְּר דה לה גֶר, צלמים ומצולמים, הינם באופן בלעדי כמעט על "טהרת" הגברים. הנשים המעטות המוצגות הן בדרך כלל קורבנות המלחמה או אבלות על מות יקיריהן.
את אלמנט המחאה נגד המלחמות מספק פוסטר שניתלה בין הצילומים ובו שורה ארוכה של עובדות כלכליות יבשות-לכאורה המנסות לתת מושג על העול הנורא של המלחמה על החברה: למשל העובדה שעלות אחזקתם של צבאות העולם ביום אחד(!) היא 4.5 ביליון דולר – שהוא העלוּת השנתית של הקמפיין נגד מלריה בעולם, מחלה שממנה מתים מיליון בני אדם בשנה.
התערוכה מעלה במלוא חריפותה את שאלת תפקידו של צלם העיתונות. האם הוא באמת מצליח למלא את תפקידו? האם יש לו ולחומריו השפעה על קונפליקטים אלימים בעולם? ואיזו אמת עולה מהצילומים? מה קורה למציאות כשהיא מושמת במסגרת ויוצאת מהקשרה? (רוברט קאפה למשל אף הואשם בפברוק צילומו הנודע 'מותו של איש המיליציה') ואם מתקיימת צנזורה של צילומי מלחמה, מה אופייה?
הסנטור האמריקאי ה. וו. ג'ונסון, (1866-1945) אמר שההרוג הראשון במלחמה הוא האמת. גם צלמי עיתונות רבים, ביניהם גם רוברט קאפה, קיפחו את חייהם בניסיון להביא את תמונות המלחמה מן החזית אל התודעה הציבורית. ראוי לשאול אם הם שינו משהו. האם הזעזוע ממה שאנו רואים באמצעותם משנה משהו. התערוכה הזאת מנסה להישיר מבט אל העתיד ולתהות אופייה של האנושות שיֶצר מלחמה וכלֵי משחית מבהילים טמונים במחסניה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם