רק יוצאים, לא מגיעים: על ההצגה "אורזי מזוודות"
חייהם העלובים של גיבורי "אורזי מזוודות", מחזהו הנפלא של חנוך לוין, מתרחשים בין הלוויה להלוויה. הקהל מת מצחוק
"אורזי מזוודות", התיאטרון הקאמרי
אנשים קטנים. מתוך "אורזי מזוודות" גדי דגון
יש לזכור כי לוין מעולם לא היה מחזאי בעל נשימה דרמטית ארוכה. הוא במיטבו מיניאטוריסט בעל אמירה קצרה וחדה. במקרה שלפנינו תמונה רודפת תמונה לא מתוך איזה כורח פנימי, דרמטי באמת. החיים מתרחשים כאן בין הלוויה להלוויה. אנשים קטנים, בורגנים זעירים, ישראלים מאוד, אך גם אוניברסליים מאוד. המוות וההלוויות משתלבים באופן אורגני בחייהם המשעממים.
התנועה של המחזה היא של כניסות ויציאות. כל אחד נכנס בתורו מצד אחד של הבמה ויוצא מצדה השני. חנה מרון, בדמותה של זקנה שתקנית, מייצגת דימוי מצוין לתנועה זאת. משפחתה רוצה לסלק אותה למוסד שיקומי, אך היא חוזרת בכל פעם שמוציאים אותה. המזוודות שאותן נושאות חלק מן הדמויות הן ריקות, כמו בעליהן שמבטאים ללא הרף את רצונם לנסוע - לשווייץ או ללונדון, ששם הייאוש נוח יותר. כמו גיבוריו של בקט ב"מחכים לגודו", הם מכריזים על רצונם לנסוע, אך לא זזים ממקומם. המזוודות ריקות. אין מה להצהיר.
התנועה שמתארגנת לרוב בשורה ארוכה לאורך הבמה סביב ההלוויות, שכמו מהוות את סימני הפיסוק של המתרחש, מסמנת את העובדה שהכל כאן יוצאים, אבל לעולם לא מגיעים. רק המוות בטוח. לקראת הסיום בא לידי ביטוי הלך רוח לירי מסוים. היה משהו, אומרת אחת הדמויות, אבל לא אמרנו. גם לוין בעצם לא אומר את זה - הוא רק מסמן את הדרך אל החידלון. לא במקרה המזוודות אכן ריקות.
את האחדות האמיתית של מסדר ההלוויות הזה יצר הבמאי אודי בן משה, שמוביל להקה גדולה של שחקנים, למעלה מעשרים, שיד בוטחת של חזון אמנותי מופלא מדריכה אותם. כל אחד מן השחקנים הרבים עושה כאן עבודה מצוינת. בולטים במיוחד רוזינה קמבוס, אודליה מורה-מטלון, רבקה מיכאלי, דרור קרן, אוהד שחר, יואב לוי, אבי גרייניק ומרון.
ההצגה מתרחשת בחלל גדול, פתוח, על רקע שחור. רות דר עיצבה קטעי מעקות של מרפסת שהשחקנים מסיעים אותם אל הבמה וממנה. כמו הדמויות, הכל ריק. חלל קיומי מיותם. גם המוסיקה של קרן פלס, שבניגוד לעבודותיה הקודמות אינה מבקשת להתבלט, משרתת את תפיסת הבימוי בנעימה הדיסקרטית שלה. כולם שותפים ליופי של הלוויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם