החוף המזרחי: "חי בלה לה לנד" היא התוכנית הטובה של תשע"א
למרות אווירת השכונה הכאוטית, חוסר המקצועיות ותחושת הבזאר, "חי בלה לה לנד" הצליחה להציג גישה מורכבת לישראליות ולשחק באופן בלתי צפוי עם ז'אנר הריאליטי
אמנם אווירת השכונה הכאוטית, חוסר המקצועיות ותחושת הבזאר שררו גם שם - ומי שמלהק מתורגמנית שלא שולטת באנגלית וחושבת שלחתול יש שבע נשמות לא יכול לחתור לתוצאה שונה - אולם במקרה של "חי בלה לה לנד" הברדק פעל לטובתה. זה לא היה הדיסוננס של גמר "היפה והחנון", עיגולי הזיעה החמצמצים של "הישרדות" או השידור המרתוני והמתיש של "האח הגדול", כי אם חלק אינהרנטי מהתוכנית.
לשיאו הגיע הגמר בראיון שערך יוצר "חי בלה לה לנד", שבי זרעיה, עם "הבמאי הבינלאומי והמנטור", אורי פסטר. זרעיה, שביקש ללגלג על נטייתו של פסטר לומר "כן?" בסוף כל משפט, ירה לעברו בהתנשאות: "אבל מה הם כל הישגי העבר שלך לעומת המילה שהחדרת כאן לפנתיאון. מילה אחת עם שתי אותיות, קו"ף-נו"ן - קן". כשזרעיה קלט את הטעות כבר היה מאוחר מדי; הפגנת העילגות שלו דרה בכפיפה אחת עם בערות גיבורי הסדרה, שהודגשה בה שוב ושוב. היא מביכה כמו "אתם אולי לא יכולים לטעום, אבל יכולים להריח", שהפנתה אתי לוי לצופים, או "לכל צד יש שני מטבעות" של דודו אהרון. והיא הייתה נהדרת לא פחות.
בכך טמון סוד הקסם של "לה לה לנד"; בגישה הדואלית והמורכבת לישראליות. בביקורת שמוטחת בחאפריות הישראלית המוכרת - זו שמחפשת ללא הרף הצדקות לוגיות לעצלנות, הפחד הפרובינציאלי מהלא מוכר, היציאה הטראומטית מאזורי הנוחות וחרדת הכישלון בכיבוש הוליווד - לצד הצגת החינניות שקולחת ממנה. "חי בלה לה לנד" שמרה כל הזמן על המתח שבין לעג לבין הערצה; בין המבט החיצוני (השופטים, הקריין הבריטי מסרטוני הפרומו) לפנימי (המנהלים המאכערים); בין לצחוק על ללצחוק עם; בין בדיחות על חשבון המתמודדים לבדיחות על חשבון ההפקה.
והלוא התוכנית עצמה ביצעה ריקוד כפול שנע בין המקצוענות של אנשי חברות התקליטים, הסדנאות והבחינות, ובין חובבנות שקרנה מהרפתקת הבישול המזמרת של זהבה ואתי, האודישנים המפוברקים של ג'ולייטה, מעריצות הסרק של אביהו שבת, ההסתמכות המוגזמת על קשריו ההוליוודיים של ניסים הנהג, היוזמות האופנתיות של אלון
היא לא מגחכת בגזענות, כפי שנטען לא אחת, על הפרובינציאליות של שישה זמרים ים תיכוניים ב(אותה מידה היא הייתה יכולה להיות סדרה על מטיילים בדרום אמריקה); היא מגחכת על הישראלי באשר הוא ובאותה עת גם מצדיעה לו. היא לא מנסה ליצור מצג שווא של מלח הארץ; היא מלמדת שהישראלי, גם כשמגרעותיו צפות, מעורר סימפטיה. יש עליו. בין שאותו ישראלי הגיע ללוס אנג'לס לחודש כדי לחיות בסטייל וליהנות קצת מהשמש הקליפורנית כמו אתי לוי, ובין שעקר אליה לתמיד כמו שימי תבורי בעקבות יורשת מיליונים שנראית כמו רוח רפאים מבוטוקס; בין שזה מנחם זילברמן, שעובד בלוס אנג'לס כמדריך טיולים עם התמחות באכילת ראשיהם של התיירים, ובין שזה דודו אהרון, שטוען שלפעמים מספיק להביא הביתה 400 אלף שקל בחודש. לא צריך להיות כל חודש חזיר ולהביא 800 אלף.
אם הגדולה של "משפחה מודרנית" היא אימוץ אלמנטים אסתטיים מהקומדיה המיזנתרופית החדשה (המוקומנטריות של "המשרד", התזזיתיות של "משפחה בהפרעה") והטמעת תכנים אוהבי אדם ומלאי חמלה לצד חגיגת החולשות האנושיות והסיטואציות המביכות, הרי שההישג של "חי בלה לה לנד" כביר לא פחות.
היא לקחה מוטיבים צורניים ושאלה את הטכניקה המניפולטיבית מז'אנרים, שמטרתם לחשוף את בני האדם במלוא קלקלתם, דהיינו סוגת הריאליטי, אולם במקום ליצור ביניהם מתחים ולגרום להתפוררות הקבוצה ולמחנאות, היא גיבשה אותם ליחידה אינטגרטיבית אחת. כל המהמורות ששתלה ההפקה בדרכם של המתמודדים, שהיו אמורות לגרום לסכסוכים פנימיים בתוך הקבוצה, רק הגבירו את האחווה בתוכה. אפילו זהבה בן, שמחייכת בתדירות של ליקוי חמה, נהנתה מההרפתקה.
הדברים האלה נאמרים בעיקר לגבי דודו אהרון, סופרסטאר מליגת העל שהגיע להתמודד עם שחקני עבר מליגות נמוכות והיחיד שמעמדו עלול היה להינזק בתוכנית. אחרי תקופת התאקלמות קצרה שהולידה חוסר ביטחון טבעי נוכח הסיטואציה התגלה אהרון כאיש הכי חמוד ב"וילה-לנד"; מיישב סכסוכים, מריץ דאחקות בנשמה וזמר ומלחין מחונן שלא התנשא לרגע על הקולגות, אף על פי שהוא מפוצץ קופות והם בדרך הבטוחה ל"היכל התהילה".
אף שהזוכה הרשמי בתחרות היה אלון דה לוקו - האיש ששר לאמו שיר אהבה אגב תנועות אגן מזמינות - זה שיצא מ"חי בלה לה לנד" כמנצח הוא דודו אהרון; מי שנראה בתחילה כמפסיד הגדול סיים אותה כשבאמתחתו קהל שלפני כן לא ספר אותו והיום לא יכול לעמוד מול הניצחונות של "הכל זה מלמעלה" ו"תגידו לה שיש", כן?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם