החיפושית השלישית: על סרטו של סקורסזה על ג'ורג' הריסון
סרטו התיעודי של מרטין סקורסזה על ג'ורג' הריסון, אירוע השנה במיתולוגיה הבלתי נגמרת של הביטלס, הוא נר זיכרון מרשים לחיפושית מספר שלוש
הסרט התיעודי הארוך, שלוש שעות וחצי, ייחשף היום לראשונה בפסטיבל ניו יורק ומיד לאחר מכן ישודר בשני חלקים ברשת HBO. מטרתו הנחושה היא לעשות אחת ולתמיד צדק עם אמנותו של הריסון. מובן שהעובדה שאוליביה הריסון - אלמנתו של המוזיקאי שהלך לעולמו לפני עשור - היא שיזמה את הפרויקט, שכרה את שירותי הבימוי של סקורסזה ושימשה בסרט כאחת המפיקות, מסייעת רבות להצלחת המטרה המוצהרת של הסרט.
הצופים, מעברה האחר של העסקה הפילמאית הזאת, חייבים לקחת בחשבון את העניין הזה, שבוודאי אינו מיטיב עם ההגדרות המקוריות של סרטי תחקיר חושפניים. "ג'ורג' הריסון" אינו כזה. הוא סרט זיכרון, וסקורסזה עושה בו עבודה ראויה ביותר.
מאז 1970, שנה שבמהלכה שימש כאחד מצוות בן שבעה עורכים שעבדו על הסרט "וודסטוק", נחשב סקורסזה למומחה במוזיקת רוק. ומדוע לא? הרי בשנת 1987 הוא ביים את אחת מפסגות הווידיאו-רוק, "Bad", עם מייקל ג'קסון. במהלך 35 השנים האחרונות הספיק סקורסזה להתקין סרטי הופעות ("הוואלס האחרון" עם להקת הבאנד, וכן הסרט שסקר את מסע ההופעות המחודש של הרולינג סטונס), לערוך מחקר מצולם על הבלוז של מיסיסיפי ולהוריד על ראש אוהדיו של בוב דילן את הסאגה התיעודית "אין דרך הביתה", שמבנה הסרט על הריסון בהחלט מזכיר אותה.
הריסון מתואר אצל סקורסזה כטיפוס ביישן שאינו נוטה לבטא את עצמו בפומבי. ג'ון ופול עשו את העבודה הזאת טוב ממנו, ורינגו סתם סיפר בדיחות. היתה זו מופנמותו של הריסון, אם להאמין לדברי האלמנה, שמחוזקים בעדותו הישירה של מקרטני, שקירבה אותו להודו, למורשת הפילוסופית המזרחית, לטכניקות המדיטציה ובסופו של דבר גם למסורת המוזיקלית של תת היבשת הזו.
הריסון יכול להיחשב כמקדם המכירות הטוב ביותר של הודו בעולם המערבי, סוג של חלוץ התיירות התרמילאית שהביא אל העולם החומריבורגני של אירופה ואמריקה את ראבי שאנקר, מהארישי
חלקו הראשון של הסרט, 94 דקות, מוקדש לחקר הסוגיה הנושנה - הם והוא. הם, כלומר ג'ון ופול. חלק זה, שמסתיים בשנת 1970 עם פירוקה הסופי של הביטלס, מאופיין על ידי שורה אחת מתוך מכתב שסקורסזה משלב בפסקול. "אני רואה שג'ון ופול חיברו שיר חדש", כותב ג'ורג' לאשתו הראשונה, פטי בויד, "אם הם יכולים, גם אני יכול".
הבעיה שלו באותם ימים היתה שהוא אולי יכול, אבל ג'ון נפנף אותו מעליו, וגם ג'ורג' מרטין, המנהל המוזיקלי של הביטלס, לא נטע ביטחון עודף בגיטריסט המהוסס בין כה וכה והדף את יוזמותיו לשלב שירים פרי עטו באלבומים המוקדמים של הלהקה. הדילמה הזו - חיים בין ההשתקה שלו בפן המוזיקלי-פומבי ובין חתירתו למציאת קו מוזיקלי אישי כמעט כמוס - מספקת את אלמנט הדרמה בחלק הראשון של הסרט.
סקורסזה מסתייע פה לא רק בקטעי תיעוד מוכרים ובראיונות מרובים (בין השאר עם אריק קלפטון, פיל ספקטור, נהג המירוצים ג'קי סטיוארט וטום פטי), אלא גם בסרטונים ביתיים, גלויות ומכתבים אישיים. הוא מוביל את החלק העוסק בביטלס אל נקודת ההתנגשות הבלתי נמנעת - פרישתו של ג'ורג' מהלהקה בעת העבודות על התקליט והסרט "Let It Be".
העימות עם מקרטני, שתועד בסרט ההוא, הוביל את ג'ורג' לפרידה בת תריסר ימים משלושת הקולגות - פרידה שהסתיימה באלבום נוסף, "Abbey Road", ובעקבותיו בפירוק הרביעייה. דווקא על רקע התיאורים האידיליים המתייחסים לנפשו הרכה של ג'ורג' בולטות עתה ההתבטאויות מול המצלמה של פול, המעיד עליו שהיה "אדם בעל דם חם"; רינגו, המוסיף שבג'ורג' היה אצור "זעם רב"; יוקו אונו, הטוענת שהיה "בלי פילטרים"; וקלאוס פורמן הגרמני, שפתח עבור הביטלס את המסלול הראשוני שלהם בהמבורג, המסכם שלג'ורג' היתה "אישיות מאוד קיצונית" ושהוא "היה עמוק בתוך הסמים".
אחד המרואיינים המרכזיים בסרט, אולי החבר הקרוב ביותר להריסון, הוא אריק קלפטון. למענו היה מוכן ג'ורג' לסכן אפילו את האיזון הפנימי המעורער כל כך בינו לבין שלושת הביטלס האחרים. היה זה בעת העבודה על המנונו הנוגה "While My Guitar Gently Weeps", כשהריסון הופיע לאולפן ההקלטה מצויד בחברו קלפטון, שלו ייעד את תפקיד הגיטרה המובילה בשיר. אין זה עניין של מה בכך בהתחשב בעובדה שמדובר היה בסולן של להקת רוק מתחרה. פול וג'ון התקשו לבלוע את הלוקש המסריח הזה, אבל גישור מהיר מטעם ג'ורג' מרטין גיהץ אפילו את העלבון המקצועי הזה.
קלפטון מרחיב בתיאור האפיזודה הזאת, כמו בסיפור מפורט של אירוע דיסוננסי אחר, שלו היה שותף בכיר - פרשת השיר "ליילה", שראה אור ב-1970 וחשף ברבים את הרומן בין קלפטון לבויד. לא זו בלבד שבאותה העת נאלץ הריסון להתמודד עם צרות זוטרות כמו פירוק הלהקה ומות אמו, נוחת עליו פתאום החבר אריק ומבשר לו על ההתאהבות ברעייתו. ג'ורג', מוסיף קלפטון בהערכה בלתי מוסוות, מיד זז הצדה והרשה לעניינים להתפתח כפי שהתפתחו. כלומר, עד שפטי נישאה לאריק. סיפור הסותר בבירור את טענת מקרטני על "דם חם".
חלקו השני של הסרט עוסק בחזרה בתשובה. הריסון, שנולד כקתולי, מסביר במכתב להוריו המודאגים שאין שוני רב בין האמונה הנוצרית, שבה הם אוחזים, ובין האופקים הרוחניים שאליהם הוא נחשף במסעותיו להודו. אותה כניעות לבורא, אותה שאיפה לעולם הבא, שיהיה מן הסתם טוב יותר מעולמנו הגשמי.
פעילותו האמנותית והחוץ-אמנותית של הריסון משנת 1970 ועד מותו שלושה עשורים מאוחר יותר, ניתנת לתיוק תחת הכותרת מיסיונריות. ברצף של שירים/להיטי ענק כמו "Something", "Here Comes the Sun" ו-"My Sweet Lord", כמו בקונצרט הצדקה למען פליטי בנגלדש שארגן ב-1971 (חלוץ קונצרטי הצדקה בעולם הרוק), נחקק הריסון בזיכרון כמי שהצליח ליישם באופן מסחרי את הערכים הרוחניים שבהם האמין. העובדה שבאותה העת הוא גם התעסק בהפקות סרטים ("בריאן כוכב עליון", "שודדי הזמן", "מונה ליזה"), הריץ מיזמי נדל"ן ולחם בשלטונות מס ההכנסה, אין בה כדי להעיב על הצד האמוני שבו. בעניין הזה מרבה אלמנתו להפקיע לעצמה זמן מסך ולאכול לסקורסזה את הראש.
קורות חייו של הריסון סיפקו לאלמנתו אוליביה הזדמנות פז לטחינה מחודשת של ניסיון קשה שעבר עליה ועל בעלה המנוח. בשנת 1997 אובחנה מחלת הסרטן בגופו של הריסון, ולאחר טיפול אגרסיבי דומה היה שהוא מתגבר עליה. ביום האחרון של המילניום הקודם, כלומר ב-31 בדצמבר 1999, פרץ לטירה האנגלית שבה התגוררה משפחת הריסון צעיר תימהוני ולא מאוזן בנפשו, תקף את בני המשפחה ודקר את הריסון ההולך ומחלים דקירות כמעט קטלניות. המפגש הפתאומי עם המוות הבלתי מתוכנן, זה שהפיל קודם לכן את לנון, דרבן עוד יותר את ג'ורג' להכין את עצמו לקראת הפרידה מגופו.
אף שאוצר המושגים השגורים בפיה של הגברת הריסון מיטיב לתאר את התחושות הסופניות הללו, דווקא דבריו של רינגו, החותמים את הסרט קולעים בניסוחם העסיסי אל המורשת הבלתי סנטימנטלית של הביטלס. רינגו מספר איך הוזעק למיטתו של ג'ורג' החלוש ימים מספר לפני מותו. פגישה נרגשת זו נקטעה משום שהיה עליו למהר לשדה התעופה כדי לטוס לבוסטון במטרה להיות נוכח שם בניתוח להוצאת גידול מראשה של בתו. רינגו, בדחן אובססיבי, מדבר אל המצלמה ומתחיל לדמוע. "מה זה?", הוא תוהה באוזני סקורסזה, "זה כאילו אני עכשיו אצל ברברה פאקינג וולטרס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם