מחזה אימים: איך הסרט החדש של רומן פולנסקי?
עם סוללת שחקנים שאוחזת בפסלונים ובמאי אגדי, "אלוהי הקטל", סרטו החדש של רומן פולנסקי שפתח את פסטיבל ניו יורק, נועד להיות להיט אוסקרים. חבל שהוא לא יותר מתיאטרון מצולם
אך "אלוהי הקטל", שפתח בליל שבת האחרון את אירועי פסטיבל הסרטים הנחשב של ניו יורק, לא באמת מצליח לשפר את אלבי. הסרט - התסריט ואופני הצגתו בפני הצופים - נסמך על מחזה מאת יסמינה ריזה הצרפתית, שמאז בכורתו העולמית לפני חמש שנים חוגג על במות תבל ואוסף לזכותו פרסי הצטיינות לרוב. חבל שהעיבוד של פולנסקי לא יוכל להצטרף לסטטיסטיקה החיובית הזאת.
שני זוגות - זוג מול זוג ממש כמו ב"ווירג'יניה וולף" - נאספים יחד בדירה נאה כדי ליישר הדורים וליישב מחלוקת מסוימת, שנפערה בין שני צאצאי הזוגות, שניהם ילדים בני 11. בוקר אחד תפס אחד הילדים, זאכרי שמו, במוט עץ, חבט בפניו של הילד האחר, אית'ן שמו, ופוצץ לו שתי שיניים. בהחלט טראומה שהורי הנצים מחויבים לשים לה קץ.
כמקובל, הכל מתחיל באופן מתורבת. אפילו קפה ועוגה מעורבים בעניין. האבות והאמהות, כל הארבעה, מכונסים סביב צג מחשב ומנסחים יחד מכתב הבהרה המסכם את האירוע, ומוצאים את התוקף זאכרי אשם בקטטה המדממת. אם כן, תמהה אמו של המותקף, מדוע שזאכרי לא יגיע לכאן בעוד כמה שעות ויתנצל ישירות בפני אית'ן הפצוע. "הבן שלי מניאק, הוא לעולם לא יתנצל", מפתיע אביו של זאכרי בתובנה ששום הורה מן השורה אינו מעלה בדעתו להעלות על דל שפתיו. אשתו מכחישה, הוא מתעקש, ומהמריבה הפנימית בין הורי זאכרי מתפתחת הקטטה המילולית רבת התהפוכות וההפתעות שמרכיבה את עלילת "אלוהי הקטל". ממש כמו אצל אלבי.
הקפה מוזז הצדה, ובקבוק סקוטש משובח, מיושן 18 שנים, עולה על השולחן לתדלק את הנוכחים. או שמא מוטב לכנותם הנובחים, שחושפים אט אט את טיבם האמיתי, תוך הסרה מתמדת של מסכות הפרסונה שעטו על עצמם במהלך שנות הנישואים. אפילו ג'ורג' ומרתה וניק והאני - הקוורטט שמוליך את "ווירג'יניה וולף" - לא היה עושה זאת טוב יותר. אדרבה. אצל פולנסקי ושותפתו ריזה חוגגים הציניות, הספקנות האישית והבזקי ההומור האבסורדי לעתים, החוצים את החדר הטעון ומקלים בהחלט על הצופה, שאינו נדרש פה למעורבות, אלא רק להתבוננות כמשקיף מהצד; כאילו זוהי קומדיית מנהגים בריטית מלוטשת שנכתבה בידי מי מתלמידי אוסקר ויילד או נואל קווארד.
מצד אחד ג'ודי פוסטר בתפקיד מומחית לקמפיינים, שבעבר אף פרסמה ספר פיקשן, ולצדה בעלה ג'ון סי. ריילי ("אחים חורגים"), שמתמחה בשיווק חפצי בית, כלי מטבח ואפילו ידיות לדלתות; מהעבר
בין הארבעה מתפתח משחק טניס לזוגות מעורבים, שבו כל צד חושף את החולשות שלו. ריילי העוטה פסאדה של עממיקו מתגלה כגבר מחוספס, ואילו וולץ הממולח נחשף במלוא צלופחיותו. והנשים, הו הנשים. קשה לנחש מה עמדת המחזאית כלפיהן, אך על הבד מצליחות וינסלט ופוסטר לחרב להן את הצורה, לחסל להן את הפוזה, לחשוף אותן במלוא קשת פחדיהן והדחקותיהן.
עם כל הכבוד לפולנסקי ולרזומה הקולנועי המשובח שלו, עבודתו החדשה מתקשה להשיג לעצמה אפילו את התואר "סרט". זהו מחזה שנותר ככזה גם לאחר שפולנסקי מניח עליו את ידיו המיומנות, ופאוול אדלמן המצוין (שצילם את כל סרטי פולנסקי בעשור האחרון) שב ומוכיח את יתרונותיו המקצועיים. כל זה לא מסייע ל"טבח" להתרומם, והוא נותר כמתכון תיאטרלי מחושב, שמחזאים מתחילים יוכלו באמצעותו לשנן טריקים של הצחקת קהל, של פאוזות דרמטיות ולהפנים יתרונות של לייטמוטיב משעשע כאמצעי לשלוט בקהל.
הפרקליט וולץ, למשל, מחובר לסלולר שלו, וכל צלצול שלו (ויש המון) קוטע באופן מחושב את התגלגלות העימות בין הזוגות. ריילי מאוים בקביעות על ידי אמו הקשישה, ששיחות הטלפון ההיסטריות שלה קוטעות במתכוון כל אפשרות לצלול למעמקים פסיכולוגיים, שהיו יכולים לספק הסברים להתנהגויות החייתיות של ארבעת הבורגנים האלה, ששכחו לרגע את המסכות הפרטיות שלהם. והכל בעבור עוד פיסה קטנה של צחוקים.
אבל בכל זאת מדובר בפולנסקי, מאשפי המיקום הסוריאליסטי של מצבים טעונים, הפורצים דווקא במקומות יומיומיים. ב"טבח" הוא מצטיין בבימוי סצנה ארוכה ומרובת זרועות, שראשיתה בהקאה אקסטרווגנטית של וינסלט השתויה על כריכות כמה אלבומי אמנות נדירים, שפוסטר כה גאה בהם. אם יש מניאק ב"טבח" זהו בעיקר פולנסקי, שסוחט מהסיטואציה הבלתי ריחנית הזאת את מרב היתרונות שניסיונו האמנותי הרב הנחיל לו.
"טבח" נועד להיות להיט. אין פלא שכל השותפים שחברו לרקיחתו, או כמעט כולם, הם כלות וחתני האוסקר. וינסלט, וולף, פוסטר (שחבקה כבר פעמיים את הפסלון המוזהב). ריילי, לעומת האחרים, רשם לזכותו רק מועמדות לאוסקר ("שיקגו"). מהצד האחר של המצלמה: פולנסקי וכמעט כל אנשי העזר שלו - המעצב דין טאבולאריס, מתכננת התלבושות מילנה קונונרו והמאפר דידייה לברניי - צלחו גם הם את מבחן האקדמיה ההוליוודית עם הפסלון בכיסם. רק אדלמן, כמה לא הוגן, מסתפק בשלב זה במועמדות בלבד (עבור "סופר צללים").
הסינון המסחרי המוקדם, שפרס האוסקר מייצג, מקבל חיזוק סטטיסטי מייאש הנובע מהשלב הנוכחי בקריירה של פולנסקי. הקולנוען יליד פולין ביים עד כה 19 סרטים ארוכים במהלך קריירה שנמשכת 50 שנה בקירוב (עם הפסקות). מתוך תריסר סרטיו הראשונים רק ארבעה נשענו על מקור ספרותי או תיאטרלי קודם. לעומת זאת, כל שבעת הסרטים האחרונים של פולנסקי הם עיבודים לרומנים או למחזות.
אף על פי שסטטיסטיקה זו אינה אמורה להצביע על צניחה ביכולת ההמצאה האמנותית של פולנסקי (שהרי שניים מתוך שלושת סרטי המופת הגדולים שלו - "תינוקה של רוזמרי" ו"הדייר" - הם עיבוד לספרים. השלישי - "צ'יינהטאון" - נכתב ישירות לבד), מסתננת בכל זאת התחושה שהאמן בן ה-78 כבר התעייף, ושכיום הוא בגדר של מנהל פרויקטים מוזמנים יותר מאשר יוצר בעל מנוע בעירה פנימי. שורשיו, שנטועים עמוק בתוך מורשת תיאטרון האבסורד, הוכיחו את עצמם ב"סכין במים", ב"רתיעה", ב"מבוי סתום" או אפילו ב"טס" עם נסטסיה קינסקי.
מצד אחר, נראה שזו הסיבה שבגינה נמצא "טבח" מתאים לשמש סרט פתיחה בפסטיבל ניו יורק, שהרי בדרך כלל סרטי פתיחה אינם כבדי משקל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם