קארים עבדול זמר: על האסלאם וההיפ-הופ
בלי פאניקה - שילוב הזרועות של ההיפ-הופ והאסלאם לא אומר שצריך לפחד מסנופ דוג. בכלל, מדובר בסך הכל במעין מקבילה אפרו-אמריקאית להתחזקות קבליסטית
הקהילה האפרו-אמריקאית ותרבות ההיפ-הופ שצמחה ממנה קשורות בעבותות לאסלאם. כל כך קשורות שהבחירה במוחמד על פני ישו היא לא קוריוז פונדמנטליסטי; היא הנורמה הרווחת בקרב ראפרים, מבאסטה ריימז, סנופ דוג וטופאק דרך נאס הרוטס ואריקה באדו ועד קומון ואיב. כולם הולכים בדרכו של אללה.
כאן עולה שאלת הדיסוננס הערכי; כיצד מתחבר קידוש ההדוניזם של ההיפ-הופ, שרווי בטקסטים על אלכוהול, נשים, מריחואנה וקוקאין, לסגפנות שטבועה באסלאם? אולי בעובדה שסיפורו של האסלאם השחור בארה"ב הוא חברתי ופוליטי לא פחות מאשר דתי.

הכל התחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת בעיר דטרויט שבמישיגן, שם סוחר הבדים וואלאס פארד-מוחמד הקים בגטו קהילה קטנה של שחורים צעירים ולימד אותם רעיונות חדשים ורדיקליים. תורתו של פארד-מוחמד - על רגל אחת - היא שהרבה לפני אדם וחווה, האדם הקדמון היה שחור ודתו היתה האסלאם. על פי פארד-מוחמד, האדם הלבן הוא למעשה צאצא מעוות של האדם השחור העליון, שהשתמש בתחבולות ובכוח הרסני כדי לרמות את השחור, להרוג אותו, לנשל אותו מרכושו וממורשתו ולהפוך אותו לעבד. פארד-מוחמד האמין שהגזע השחור הוא העם הנבחר. יתרה מכך, בתמורה לכל עבודת הפרך ותקופת הדיכוי ראויים בניו למדינה עצמאית על אדמת ארה"ב.
רעיונותיו הדתיים והפוליטיים של פארד-מוחמד החדירו כוח, אמונה ותחושה של זהות בקרב השחורים המדוכאים בגטאות האמריקאיים, ואחרי היעלמותו המסתורית ב-1934 התרחבה התנועה החדשה שהקים והפכה ל"אומת האסלאם", תנועה שיצאה לחנך את האדם השחור לחזור להאמין בעצמו
ב-1946 אסיר צעיר בשם מלקולם ליטל נחשף לכתבי אומת האסלאם ושינה את שמו למלקולם X (ה-X בא לבטל את שמו הנוצרי, מתוך אמונה שאבותיו קיבלו אותו בעל כורחם מאדוניהם הלבנים). עם שחרורו, הפך למנהיגה החדש והכריזמטי של התנועה ולאחד המובילים החשובים במאבק האפרואמריקאי לשוויון זכויות. X עזב בסופו של דבר את אומת האסלאם והקים תנועה אסלאמית שחורה עצמאית - מה שהוביל לרצח שלו בידי שני פעילים קיצוניים של התנועה - אבל החיבור בין המאבק החברתי ובין ערכיו של האסלאם כבר נוצר, העמיק והשפיע על אינספור גיבורי תרבות שחורים: מהספורטאים מוחמד עלי וקארים עבדול ג'אבר ועד הג'אזיסטים אחמד ג' אמל וארט בלייקי.
מנהיגה הנוכחי של אומת האסלאם, לואיס פרחאן, שידוע גם בהצהרותיו האנטי ציוניות ("הציונים שולטים בממשלת ארה"ב ובבנקים"), כבר חצה את גבולות הדת ונחשב למנהיג רוחני מוביל בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית כולה.

בדומה לאסלאם של פארד-מוחמד, גם ההיפ-הופ צמח בגטאות וסיפק קול חדש לאדם השחור המדוכא. כמו אומת האסלאם, גם ההיפ-הופ סיפק תחושה של זהות, של אחדות ושל כוח לקהילה האפרו-אמריקאית. ההבדל הוא שהקול הזה גם הרוויח טונות של כסף והזניק תעשייה שלמה. כבר בסוף שנות השמונים חלק מהראפרים הפופולריים ביותר - ההרכב פאבליק אנמי וביג דאדי קיין, למשל - היו מוסלמים, והמסרים שלהם נגד הממסד הלבן הושפעו עמוקות מכתביו של מלקולם X ומהרצאותיו של פרחאן.

"פרחאן הוא נביא שאתה צריך להקשיב לו/ למה שהוא אומר לך, למה שאתה צריך לעשות", מדקלם בזעם צ'אק די ב"ברינג דה נויז", אחד ההמנונים הפוליטיים הגדולים של ההיפ-הופ. ויש מי שהלך לכיוונים קיצוניים אף יותר. הראפרים ראקים ונאס, כמו גם הקולקטיב וו טאנג קלאן - כולם, ללא יוצא מן הכלל, נכסי צאן ברזל בתולדות המוזיקה השחורה - משייכים את עצמם לזרם עצמאי שנולד מתוך אומת האסלאם בשם Percenters 5, שמאמין שהאדם השחור הוא בעצם התגלמותו של האלוהים.
קחו את הביטויים הקלישאתיים ביותר מעולם ההיפ-הופ ותגלו שיש להם שורשים בתנועות האסלאמיות השחורות - ב"'?Wussup G", אחת הקריאות הנפוצות בכל גטו שחור, ה-G מסמלת את המילה God. אפילו מילת ההסכמה המפורסמת "Word" מבוססת על דבריהם של הכוהנים בבתי המקדש האפריקאיים העתיקים שעליהם כתב פארד-מוחמד.
מעבר להשפעה הרעיונית של האסלאם השחור על ההיפ-הופ, ישנם גם מקרים שבהם ההשפעה עברה לפסים מעשיים. ב-1997, אחרי שנרצחו טופאק שאקור ונוטוריוס ב.י.ג בשיאו של הקרב בין החוף המזרחי והמערבי, זימן פרחאן נציגים משני הצדדים לוועידת שלום, ובהשראתו הם הניחו את נשקם וסיימו את הסכסוך. כיום נחשב פרחאן למנהיג הרוחני של תנועת ההיפ-הופ, מעין הרב עובדיה שחור שאליו עולה לרגל כל ראפר שנתקל בקשיים רוחניים.
בוועידה השנתית של אומת האסלאם ב-2009 הודיע סנופ דוג על הצטרפותו לתנועה ואמר "כשאני זקוק לעצה אני תמיד פונה למיניסטר פרחאן. כי המיניסטר תמיד היה שם בשביל ההיפ-הופ". אבל כיצד ראפר כמותו, ששיריו עוסקים בעיקר בבחורות ובעישונים, מיישם את הערכים האסלאמיים בחיי היומיום שלו? או בכלל, איך דת שדורשת צניעות ואוסרת צריכת אלכוהול ושימוש בסמים מסוגלת ללכת יד ביד עם חיי ההוללות של כל ראפר אמריקאי? ראפרים כמו קומון או קיו-טיפ, שמכריזים על עצמם כמוסלמים סונים, ידועים כמי שמיישמים הלכה למעשה את האיסורים וחיים כמוסלמים מן המניין, אך עבור רוב קהילת ההיפ-הופ, האסלאם הוא יותר השקפת עולם מאשר דת מגבילה; חיבור לשורשים ולזהות. מעין מקבילה אפרו-אמריקאית להתחזקות קבליסטית.
יתרה מכך, אם לוקחים בחשבון שעם האסלאם, הדת המונותיאיסטית הבולטת בהיפ-הופ האמריקאי היא יהדות - בין שמדובר בביסטי בויז ובמפיק העל ריק רובין ובין שמדובר במנכ"ל חברת וורנר ליאור כהן, שאחראי ישירות על הקריירות של נאס, של פי דידי ושל ג'יי.זי - מבינים שכשמתגייסים יחד לטובת מטרה משותפת, הפערים הולכים ונעלמים. בוודאי אם המטרה הזאת היא כסף.