למה לו פוליטיקה עכשיו? על "משחקי שלטון"

"משחקי שלטון", סרטו החדש של ג'ורג' קלוני, מתיימר להיות סרט חשוב על נגעי הפוליטיקה בארה"ב, אבל התסריט הרע והמשחק הצפוי של קלוני הופכים אותו לחסר טעם

מאיר שניצר | 14/10/2011 8:43 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אוי ויי, הפוליטיקה מלוכלכת (!). וגם מסריחה (!!). גילוי מרעיש זה, העומד במרכז עלילת "משחקי שלטון" שפתח אמש את פסטיבל הסרטים החיפאי, נובע מהתובנה ה"מפתיעה" - לפיה המיסוי המוטל על שכירים גבוה בהרבה מהמיסוי על הטייקונים - שמאחדת בימים אלה את תנועת המחאה הניו יורקית המתגודדת בחוצות וול סטריט, כאילו אנשיה באמת עלו על איזה רעיון מדהים.

כן, הפוליטיקה מצחינה, ולאמריקאים הכי נוח לשמוע קביעה חבוטה זו מג'ורג' קלוני, שכבר מזמן מתפקד שם על תקן של מנהיג מפלגת מרצ המקומית. רוצה לומר, ראש וראשון לתנועה ליברלית שעמדותיה תמיד צודקות, ושום שמאלן רך אינו יכול להתנגד להן.

קלוני, כאן בתפקיד מועמד לנשיאות, יושב ב"משחקי שלטון" על עמדה משולשת: במאי, שחקן ושותף לכתיבת התסריט. כבר עשר שנים לפחות ששמו נקשר לפרויקטים קולנועיים של אנשי-בסדר-גמור. בין שזו הוקעה רטרואקטיבית (באיחור דקיק של 50 שנה) לפאשיזם המקרתיסטי, כפי שתואר ב"לילה טוב ובהצלחה", ובין שזו מחאה נגד המדיניות האמריקאית במזרח התיכון ("סוריאנה") או נגד השתלטות התאגידים הגדולים על נשמת האומה ("מייקל קלייטון"). לפני שנתיים, בחסות המשבר הכלכלי העכשווי, הצטרף קלוני לטרנד והפיק את "תלוי באוויר", שבו אף גילם את הדמות הראשית של מנצל עובדים המעצב מחדש מדי יום ביומו את פרצופו הבלתי אנושי של הקפיטליזם. וואו.
צילום: מתוך הסרט
שקשוקה חסרת ביצים. קלוני וסימור הופמן ב''משחקי שלטון'' צילום: מתוך הסרט

ב"משחקי שלטון" הפוליטיקה מטוגנת על מחבת ענקית לוהטת, והשקשוקה חסרת הביצים שמוגשת בסופו של דבר על הבד נטולת טעם, למרות יומרנותו של השף המעוטר כל כך. קלוני, הפעם בדמותו של מושל מדינת פנסילבניה המנסה להשיג את מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, מגובה בכמה דמויות משנה, הלקוחות כולן מהמצאי הפוליטי המוכר כל כך: פיליפ סימור הופמן השקול כמנהל הקמפיין שלו וריאן גוסלינג כיועץ התקשורת השאפתני. גם אוון רייצ'ל ווד מציעה את שירותיה הטובים, כמעין מוניקה לווינסקי מינוס כמה קילוגרמים.

מאחורי כסות של קנוניה מסובכת כביכול נפרשת עלילה פשטנית וחסרת עניין דרמטי. המושל קלוני מתמודד מול יריב אפרורי שכמעט אינו נראה על המסך. המתחרה הזה (מייק מאנטל) מתהדר בכריש קמפיינים משלו, שמגלם פול ג'יאמטי המיומן. העלילה המרכזית לכאורה (יש עוד אחת, שסיכוני ספוילרים בצדה) מתחוללת סביב תרגיל מלוכלך, אם כי מקובל, שבמהלכו מציע ג'יאמטי לגוסלינג להחליף סוסים באמצע המירוץ - כלומר לעזוב את קלוני ולעבור למחנה שממול. לא בדיוק הטריק המתוחכם ביותר אם להשוותו לסרטי עבר שעסקו בנושאים דומים, בהם "צבעי השלטון" עם ג'ון טרבולטה, "לכשכש בכלב" של בארי לוינסון או "טאנר" בבימוי רוברט אלטמן. מאז פרסם דשיאל האמט ב-1931 את ספרו "מפתח הזכוכית" (שעלילתו הועתקה לסרטים כמו "יוג'ימבו" של אקירה קורוסאווה ו"בעבור חופן דולרים" של סרג'יו ליאונה), כבר מוצה לעייפה הדילוג המניפולטיבי של דמות נכלולית בין מחנות

מתחרים.

בעלילה האחרת - ששום פירוט עליה לא יימסר בזאת לקוראים - מוצאת את עצמה המוניקה לווינסקי הנוכחית כשהיא מעוברת באמצע הקמפיין. זהו ודאי היריון בלתי רצוי המתפרץ בדיוק ברגע הלא נכון, כאשר מתלהטת האווירה בין המחנות היריבים, וכל סטייה מתו התקן של הצדקנות האמריקאית עלולה לשחק לטובת המתחרה. עיתונאית חטטנית מ"הניו יורק טיימס", בגילומה החבוט של מריסה טומיי, מזמזמת כל העת ברקע, מוצצת מידע ועוקצת כשצריך. ויש גם עניין פוליטי אמיתי: מאבק דו-צדדי בין שני המחנות על חסדיו של ג'פרי רייט, המגלם דמות של סנטור ציני שמנצל את היותו לשון מאזניים כדי לסחוט מינוי עתידי כשר בכיר משני המחנות. לא משהו שאינו מוכר במחוזותינו הפרובינציאליים.

יומרנותו של "משחקי שלטון" כפולה. מצד אחד, קלוני בעל האנג'דה החברתית כאילו הוא יוסי ביילין לפחות; מהצד האחר, שייקספיר. לא פחות. שמו המקורי של הסרט הוא "אידו של מרס", ביטוי טעון שנלקח מ"יוליוס קיסר" - מחזהו הפוליטי ביותר של האליזבתני הדגול. בתאריך זה, שאינו אלא 15 במרס, חוסל גדול מצביאי רומי העתיקה בידי חבורת קושרים, שכללה בעיקר את מקורביו, ומאז נתפס המונח הזה כסימבול לקונספירציות פנים שלטוניות. ככל שהדברים קשורים ב"משחקי שלטון", קשה להבין מדוע נדרשו יוצריו דווקא למונח כה מזוהה, אם בעלילה עצמה קשה לזהות את טביעות כפות הרגליים של ברוטוס, מרקוס אנטוניוס או קסיוס, כוכביו עמוסי הקונפליקטים של המחזה השייקספירי.

מר קלוני הולך לאוהיו

אם חסר משהו בסיסי ב"משחקי שלטון" זהו גיבור עם קונפליקט משמעותי. הוא אינו נמצא בדמותו הצפויה של יועץ התקשורת גוסלינג וגם לא אצל המושל קלוני, שהתסריט צופן להם מסלול התנגשות בלתי נמנע.
 

עבודת עיניים. גוסלינג ב
עבודת עיניים. גוסלינג ב"משחקי שלטון" צילום: יח''צ
הסיבה לכך היא שמדובר בשני גיבורים לא מעניינים, שעושים בדיוק את מה שצפוי מדמויות שבלונה טלוויזיוניות. לפני 30 שנה הופק בארץ סרטו של אבי כהן "המשחק האמיתי" עם יוסי פולק ומיכל בת אדם בתפקידים הראשיים. הסרט ההוא גולל פרשה פוליטית שמזכירה את המצאי העלילתי הנרקם ב"משחקי שלטון". למרות הפערים הניכרים בזמן ובתרבות הפילמאית, נדמה שסרטו המתוקתק של קלוני לא מציע הרבה יותר ממה שנראה אז בסרט הישראלי.

למעשה כבר לפני 70 שנה, בראשית שנות הארבעים, עשו בהוליווד דברים דומים ל"משחקי שלטון". סרטים עתיקים כמו "מר סמית הולך לוושינגטון" (פרנק קפרה) או "מקגינטי הגדול" (פרסטון סטרג'ס) יכולים היו ללמד כמה דברים בסיסיים את קלוני ואת גרנט הסלוב, השותף הקבוע שלו לכתיבת התסריטים לסרטיו. השניים ביססו את עבודתם הנוכחית על מחזה משנת 2008 שחיבר בו וילימון. חומר הרקע שהופץ מטעם מפיקי הסרט מסביר כי המחזאי נשען בעבודה זו על הניסיון האישי שצבר כשעבד בקמפיינים פוליטיים עבור כמה סנטורים אמריקאים, בהם הילארי קלינטון.

לא במקרה נבחר חודש מרס כשם הסרט באנגלית. בתאריך זה מתקיימות כל ארבע שנים הבחירות המקדימות באוהיו, שהיא מדינת מפתח להבנת התפתחות הקמפיינים באמריקה, ובה גם מתחוללת עיקר עלילתו של "משחקי שלטון". באוהיו הפרולטרית מתרכזת האמריקנה הממוצעת, ומדינה זו מעניקה למנצח בה כמות מכרעת של נציגים בוועידה המפלגתית, שקובעת את זהות המתמודד על הנשיאות. קלישאה פוליטית שחוקה גורסת כי מי שלוקח את אוהיו - לוקח את הקמפיין. על יסוד אמונה זו נבנית מורכבותו השטחית של סרט זה, שאינו מתיימר לכרסם אפילו במיליגרם אחד ממוסכמה זו.

העובדה שקלוני נכשל הפעם כתסריטאי אינה פוגמת ביכולת הבימוי שלו. "משחקי שלטון" מוגש לצופים כשהוא ארוז ביעילות זורמת היטב, שאינה מסתבכת עם בזבוזי זמן מיותרים ויודעת להבליט את המעט שמאפשר לה התסריט הלקוי. במקרה הזה מסייעים לקלוני הצלם הוותיק פדון פאפאמיכאל ("3:10 ליומה", " דרכים צדדיות"), שמתמרן בין תאורות דרמטיות ובין תנועות מצלמה אלגנטיות, וכן המלחין אלכסנדר דספלה, שהתקין פסקול תוקפני המדגיש את גודל השעה הפוליטית שהסרט מתיימר להתעסק בה.

לעומת קלוני הבמאי, שמודע לצורך לספר בתמצות סיפור לא אישי, הרי שקלוני השחקן אינו מסוגל לסלק הצדה את סדר היום הציבורי שלו. הוא נראה על הבד בדיוק כמו שצריך להיראות אדם צודק מהסוג המאפיין שגריר מיוחד מטעם האו"ם לעזרה לפליטי דארפור - תפקיד שאותו קלוני ממלא במציאות. זוהי מכשלה מקצועית מסוג חדש, שלאחרונה לוקה בה גם שון פן, המשמש בחיי היומיום מתווך באפגניסטן ומרכז צוותי השיקום בהאיטי. חוסר היכולת להפריד בין הפרסונה הציבורית לעבודה בסרטים, עתיד, כך נראה, להעכיר פרויקטים קולנועיים נוספים שלהם יהיו שותפים שחקנים חדורי אג'נדה.

אם לקלוני חשובה יותר העשייה במציאות, לריאן גוסלינג חשוב האוסקר. בעת האחרונה מרבה שחקן עולה זה בהופעות פילמאיות ("דרייב", " טיפש, מטורף, מאוהב") שהמשותף להן הוא עבודת העיניים שלו - עיניים עגומות מבע שאמורות לשקף איזשהו ניסיון חיים ארוך וקודר שמלווה כביכול את הדמויות הצעירות שמגלם גוסלינג בן ה-30. זהו פלרטוט חסר בושה ומעצורים עם המצלמה שמטרתו ברורה ביותר: עלייה מחודשת על מסלול המועמדויות לפרס האקדמיה ההוליוודית, שאותו פקד לראשונה לפני חמש שנים עם תפקידו ב"חצי נלסון". משבר ההתבגרות, או מוטב לומר ההתפכחות, שחוותה הדמות השטחית שמגלם גוסלינג ב"משחקי שלטון" עשוי בהחלט להשיב אותו לשם.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים