בעור זאב: ראיון עם זאב רווח
המבקרים עקומי האף, הברנז'ה חובבת הברגמן, התעשייה שמתקמצנת על הפרסים שלה - כולם יכולים לשבת לו על הסנוקר. אבל כשזאב רווח, עכשיו ב"הכבוד של מרציאנו", מתחיל לדבר על פוליטיקה, זה כבר סיפור אחר
"יש לי בעיות בחו"ל עם כשרות, אז אני אוכל רק סלט ומרזה בצורה מחרידה", הוא מספר, "אני לא סומך על מטבחים, על כלום. רק סלט. פתאום אני רואה מסעדה שקוראים לה 'שלום' ומהמסעדה יוצא אליי אדם מבוגר. לא ידעתי מי זה. אני רואה איש לבוש בחליפה, והוא אומר לי 'בוא תיכנס לאכול'. אמרתי לו, 'אני אוכל רק כשר', אז הוא אמר 'אני עושה לך דג, הכל כשר'. אמרתי לו 'או-קיי, תביא לי יין, אני עושה קידוש'. עשיתי קידוש, שתיתי ואכלתי אצלו. ישבנו ודיברנו כל הערב על כל מיני נושאים ולא ידעתי מי האיש הזה. הכרתי אדם שעשה עליי רושם עז בעוצמה שלו. ביליתי איתו ערב עם מסורת".
זמן לא רב אחרי סעודת הדגים המסתורית, זיהה רווח את המסעדן המסתורי מפראג. בחדשות הודיעו שראש משפחת הפשע מנתניה, פליקס "בייזה" אבוטבול, גמר על המדרכה בפראג עם חמישה קליעים לסוביניר. "לא ידעתי שזה הוא אני נשבע לך", הוא פוער עיני חכם חנוכה. "בכל אופן, לקחתי מהיופי של הדמות שלו הרבה דברים. הדמות שלי בסדרה מטופחת מאוד וגם נגד סמים. אולד פאשן כזה. מה שיפה בדמות הזו זה שהפשע באמת לא משתלם לה".
הסרט "הכבוד" של חיים בוזגלו עלה לאקרנים לפני יותר משנה ולא נחל הצלחה בקופות. הוא עובד מחדש על בסיס החומרים שצולמו ועלה על תקן סדרה בערוץ 10 (שלישי, 22:00). הביקורות זעקו חמס, זיהום אוויר, חטא על פשע. את רווח דווקא פינקו ב"משחק אמין וטוב", אבל כזה שנפל קורבן לתסריט צולע. ולסטריאוטיפ. אחת הטענות שמלווה את רווח יותר מארבעה עשורים, היא הסטריאוטיפ. שוב מזרחי, שוב פושע. שוב פיוטים בבית כנסת וחיסולים על קובה וחריף. רווח, בקיא ורגיל, לא מתרשם מהעננים הקודרים בשמי הביקורת. "שטויות במיץ עגבניות", הוא מבטל, "שהמבקרים יכתבו מה שהם רוצים. פעם היו מבקרים כמו גמזו ובועז אברון, שהיו מנתחים מחזה ואחר כך מתחילים לדסקס עם השחקן 'למה בחרת בגישה הזו? ולמה בחרת בזו, אולי אתה יכול לעשות ככה, ואולי ככה'. זו הייתה ביקורת עכשיו זה חארטה. רכילות. ברגע שזה רכילות אין טעם להתייחס".
בכל זאת, יש ביקורת על הסדרה עצמה. לא על המשחק שלך.
"אני בנאדם שעשה 30 סרטים, אבל כשאני בא לעשות סרט אצל במאי, אני משרת את הבמאי הזה. אני לא מעיר, אפילו לא הערה הכי קטנה. גם כשאני חושב 'אחח, אם הוא היה עושה את זה ככה היה יותר טוב'. לא , לא, לא, בשום פנים ואופן לא".
היו דברים ב"כבוד" שחשבת שצריכים לעשות אחרת?
"כן".
מה למשל?
"לא משנה. אתה נותן לעשרה במאים את אותו סיפור, אתה מקבל עשרה סרטים שונים. קראתי את התסריט ואהבתי את הדמות הזו".
שלושה ימים אחרי שידור הפרק הראשון, ורווח הפך מזאביק למרציאנו. כל שתי דקות בממוצע ניגשים אליו, מחבקים, מחמיאים, מנשקים. "מרציאנו", צועקים לו, "אוהבים אותך". ביבי היה חותם על חצי מזה. לבני על שליש. בינתיים רווח סוגר 71, מתוכן 50 שנות קריירה. הוא מנומס לכולם, אדיב. לחיצת יד של פלייר-פטנט. אולי חספוס של בוגר תיכון חקלאי. בתחילת הראיון ביקש לשבת עם הגב לרחוב, לא להזמין בלגן. עשר דקות והטריק קרס לתוך עצמו. בני 20 פלוס, קשישים, אפילו חרדי אחד שביקש חתימה "לאחות שמתחתנת".
זאב רווח הוא מונומנט ישראלי מחזיר אור. אי אפשר לפספס אותו, להישאר אדישים. אלה תווי הפנים, הבס העמוק, הצחוק הרחב שמכווץ לו את העיניים לשני חריצים קטנים ושריקה מתגלגלת. סימני זיהוי של מי שהפך לפוסטר דמיוני בכל סלון ישראלי. זאביק של כולם. "נו, הסדרה קיבלה ביקורות רעות, לא?", הוא שואל אחרי עוד צעקת "מרציאנו המלך" מנהג שממתין באדום. מה זה רעות, אני אומר לו. עשו ממנה שימורים לכלבים. רווח מתגלגל מצחוק. המבקרים על הסנוקר שלו. מאז שעזב בתור שחקן צעיר את התאטרון הרפרטוארי וחתך למסחרי (מאוחר יותר חזר), ופרץ לקולנוע ב"חסמב"ה ונערי ההפקר", "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" הודבקה לו תווית של "טראש ישראלי", מזון להמונים.
"וזה עזר להם?", הוא מגחך, "תראה, המבקרים לא ידעו מה לעשות איתי. הם היו רואים את 'צ'רלי וחצי' או 'סנוקר' ובערב הם היו באים לראות 'הנרי הרביעי'. פתאום הם רואים את החרא הזה משחק את הנרי הרביעי. והביקורות על ההצגה היו נהדרות. עשיתי גם בורקס ואהבתי את הסרטים האלה. זה לא שאני מתכחש. אני אוהב אותם אהבת נפש. הביקורות לא הזיזו לי אף פעם. הייתה לי דרך והדרך הזו הסתברה כנכונה. אוי ואבוי
לפני שנה זכה בפרס אופיר על מפעל חיים. את הקודם קיבל על "בית"ר פרובנס" (השחקן הטוב ביותר). בסך הכל זכה בשלושה פרסים כחול-לבן. אין כמו בצורת הפרסים של רווח כדי להבין את מעמדו של מי שחתום כבמאי ושחקן על עשרות סרטים, הצגות וסדרות: את הקומדיות שמהן תוכלו לצטט גם אחרי עשור במרתפים של אחמד ג'עברי, והבורקס, כמו שכינו את הז'אנר (מי כינה ראשון ולמה - על זה עוד מתווכחים), נחטף פה עד היום. הנה "עספור" שחזרה לעונה שנייה, ציון ברוך שמככב בסרט חדש ("הפנטזיה של סימיקו הקטן") - כולם היו בניו.
אלא שרווח מעולם לא קיבל סרטיפיקט למדינת האיכות. שלא לדבר על מימון לסרטים שביים. בשלב מוקדם הפסיק לבקש. תמיד נדחק ממרתפי החוגים לקולנוע, איפה שהאנינות זוהרת מהמצח ופופולרי זה מידבק. חכם חנוכה עם משקפיים-תחתית-של-ערק זה לא טריפו וברגמן. אז הם דחפו אותו לעם, עמך, ההמון. תקראו איך שתקראו למי שלא דובר את השפה. חלק סתמו את האף, הרוב רצו לקולנוע. מיעוט האשים את רווח ודומיו במפעל הנצחה לסטריאוטיפים מזרחיים. כשרווח עשה דרמה ("בובה", "המובטל בטיטו", "שרגא קטן") הם אמרו שבסדר. נחמד.
לרווח זה לא באמת משנה. הם קמו ונפלו, ספרו את הצופים בסרטים שלהם בבדידים של עשר. אצלו ההמונים נהרו לבתי הקולנוע. והוא עדיין שם. אהוב, נערץ ממש. בתקופתו, דווקא המבקרים בחו"ל אהבו את מה שעשה. "אחרי שקיבלתי פרסים בחו"ל, פתאום קיבלתי בארץ. אתה מבין?", הוא אומר, "פה קיבלתי ביקורות לא טובות, ובחו"ל אני מקבל את פרס הביקורת הבינלאומית. שיפסיקו לזיין את השכל, בחייך. הזמן הוכיח את זה, והזמן זה הביקורת שקובעת איכות של כל דבר ודבר".
ולמרות הכל, המעמד והחשיבות שלך בתרבות הישראלית הם חריגים.
"תראה, אי אפשר להתכחש לכך שעוד מעט יעברו פה ילדים מבית ספר וכולם מכירים את הסרטים שלי. בנאדם רואה סרט פעם אחת, מקסימום פעמיים, אבל לראות סרט 30 פעם? לבוא לצבא ולראות חיילים מכירים את כל הסרטים בעל פה, זו תופעה שלא קיימת. אז ברוך השם, אני מודה לאלוהים שאני משמח אנשים. אני אף פעם לא הייתי אינטלקטואל או תאורטיקן. לא התפלספתי גם כשעשיתי שייקספיר. עבדתי על תפקיד נטו, מי הוא, מה הוא, מה הוא אוכל ואיך הוא מדבר".
בעוד בקולנוע זכה לגינויים, בתאטרון שבע נחת. "לורנס אוליבייה הישראלי" קראו לו. על הבמה אהבו את רווח הצעיר. דווקא כשהעלה ב-88' את "סאלח שבתי" של אפרים קישון, חטף מכל הכיוונים. אפילו חברו הטוב, יוסף שילוח ז"ל, התרעם על הדמות שגילם. הקהל, בכל אופן, הצביע ברגליים. בחגיגות ה-200 להצגה רווח לא התבלבל, השיל את המכנסיים וחשף את הישבן מול העיתונאים ההמומים. לכולם יש מקום, רמז. רווח נזכר דווקא בקישון, עוד קורבן על מזבח האנינות הישראלית.
"הם ירדו עליו, אחד מגדולי הסופרים, מתורגם ל-80-70 שפות , מגדולי הסאטיריקנים בעולם כולו", הוא מתרעם. "קישון סבל מהעניין הזה של המבקרים. ההומור היה אז היה ההומור של הפלמ"ח, אתה יודע, ופתאום מגיע הונגרי ועושה צחוק מכל התופעות בארץ ומהבירוקרטיה. היה לו קשה. מי אני לעומת מורי ורבי אפרים קישון שהערצתי אותו ואת ההומור והגישה שלו לחיים, שבאמת עבר תלאות איומות עד שהוא קיבל את פרס ישראל. תראה מה אנשים עוברים בחיים. כאן זה כמו פוליטרוק. כמו ברוסיה. אומרים 'לא, אתה לא תעשה ככה, אתה תעשה ככה זה נקרא אמנות מה שאתה עושה זו לא אמנות'. בסדר, זו לא אמנות. אני לא רוצה לעשות אמנות, מה אתם רוצים ממני? זה מצחיק, זו קומדיה. כל המדינה הזו היא כמו קיבוץ קטן שאתה חייב לעשות כל פעם קבלת שבת מעניינת יותר. כל שבוע לנסות לעשות משהו חדש. הייתה למבקרים בעיה גדולה איתי. אני חס עליהם, באמת. כי אתה יודע, כמו קללת בלעם. ככל שהם קיללו זה הצליח יותר. תראה לי קומדיה אחת בקולנוע שאתה אומר שהקהל ישב וקרע את הבטן כמו בקומדיות שאני עשיתי".
רווח לא באמת שמח להעלות שוב ושוב את גירת הבורקס והמבקרים. זה מלאה אותו, הוא אומר. אבל דבר אחד בכל זאת הקפיץ אותו לאחרונה. שריטה קטנה במקום רגיש. לפני חצי שנה שודרה הסדרה התיעודית שיצר רון חכלילי "סרט שחור-לבן". בסדרה , שמספרת את סיפור סרטי הבורקס הישראליים, התבטאו כמה שחקנים בגנות הסרטים של רווח. אחד טען שמעולם לא צפה בהם. רווח צפה ורתח. "פעם ראשונה התעצבנתי", הוא אומר. "אני רואה כאלה מהעדה שלי, ספרדים שהגיעו לאיזו דרגה, אומרים דברים כאלו. אתם לא מבינים שאתם פוגעים באינטליגנציה של בן אדם? במה אתם מתהדרים? בזה שהלכתם עם המבקרים ואמרתם שזה רע? אתם הרי אחוז הכי מינימלי שיכול להיות, ובכלל לא עשיתי את הסרט הזה בשביל אנשים כמוכם. עשיתי את זה בשביל כל העם. אם אתה לא רצית לראות אז זו בעיה שלך, אבל אל תתהדר בדבר הזה. אתה עשית סרט, הקהל לא בא ובסוף נתת לקהל להיכנס חינם. אתה מבזה את עצמך בזה שאתה מתקיף אותי ומתהדר בדברי המבקרים".
עם הנרטיב של חכלילי אתה מסכים?
"לרון חכלילי הייתה מטרה להגיד משהו ואני מכבד אותה. אני לא מכבד שחקנים שבוחרים להעליב או להביע שאט נפש כדי להגדיל את עצמם".
זה פוגע בך?
"זה לא פוגע בי. זה עושה לי להקיא. ההתייפייפות המגעילה הזו. מגעילה. ככה אני קורא לזה".
השם המלא של רווח הוא זאב נחום רווח. זאב ז'בוטינסקי ונחום סוקולוב. זו רק אשליה של סתירה. אצל רווח זה מסתדר יופי. תמיד הזדהה כליכודניק, מצד שני כבר שנים שהוא מקפיד להזכיר את יגאל אלון ויצחק בן אהרון. הארד קור מפא"י. בעבר פלרטט עם הפוליטיקה המקומית ונסוג במהירות. זה לא בשבילו, הבין. אם כבר הוא זאב, לא נחש. ועדיין, זה בוער בו, "המצב". אחת לחצי שעה הוא מזכיר את אהבתו למדינה, לנופים, למורשת. אין פה מניפולציה. רווח משחק במגרש הישן, זה שבו "ציונות" לא הייתה פרומו למערכון. אחרי רצח רבין בכה. אחרי רצח גנדי שינה את החתימה ל"זאבי". עכשיו הוא בעיקר כועס. כאזרח, על הנושאים שפותחים את המהדורות. כשחקן תאטרון, על החרמות והנידויים.
"אני מופיע בכל מקום", הוא אומר ומחמם את הבס, "בכל מקום אני מופיע איפה שכל ישראלי נמצא. באריאל, בחברון. בגלל דעה פוליטית אני צריך לא להופיע? מה זה השטויות האלה? מה אתם מתייפייפים, חתיכות חרא? 'לא הולך להופיע, לא זה, לא פה'. את מי מחרימים? את החבר'ה עם הכיפות. הם הדור של ארץ ישראל האמיתית לך לצה"ל, תראה את כל הקורסים הכי חשובים, 80 אחוז חבר'ה דתיים. אני רוצה שהעם יידע שהחבר'ה האלה הם מלח הארץ".
אתה לא מפחד שיסמנו אותך?
"הנה אני אומר את זה. מה, אני מפחד ממישהו? ואני אגיד לך עוד דבר. המסורת היהודית צריכה להיבנות עוד בבית ספר. אני רוצה שמשרד החינוך יגרום לצעירים להתחיל להבין שלא סתם אנחנו חיים בארץ הזאת, ואת זה הם יכולים להבין רק דרך התנ"ך. זה ללכת ברגל את הארץ הזאת, להתחבר לכל האתרים הארכיאולוגיים, ולקרוא פרקים שלמים שקשורים לכל אזור. כל הדרך של החשיבה תהיה אחרת לגמרי".
תסביר.
"אנשים לא יכולים להבין הרבה דברים כשהם לא קשורים למסורת ישראל, אני נורא מצטער. כשהבנות שלי היו קטנות קניתי להן סרבלים כאלה, ובימי גשם הייתי לוקח אותן בעקבות התנ"ך. בעיקר לתל גזר, והייתי מלמד אותן ללכת בשבילים. הייתי קורא להן פרקים מהתנ"ך. מספר על שלמה המלך שבנה את העיר ואיפה היה השער של העיר. אחרי זה, בשביל לחפש חרפושיות ומטבעות, אמרתי להן, תלכו איפה שיש זרימה של מים, בגשם שוטף, ותעקבו. הילדים שלי למדו את התנ"ך וראו את החורבות של הערים. הם יודעים שלפני 3,000-2,000 שנה, אנחנו היינו פה. גרנו פה, חיינו פה. הפלישתים היו באשקלון, באשדוד, על החוף. תיסע לגליל העליון, איפה שיש בית ערבי היה כפר יהודי בבית שני. כפר יהודי! על מה אתם מדברים ועל מה להחזיר? אלוהים אדירים אני אחליש את הארץ שלי?".
אתה מדבר על ויתורים עתידיים?
"על כל עניין השלום. אני יודע שהמדינה היא שלי ואני אלחם עליה. ניסינו הרבה פעמים להתקרב לערבים ולהביא להם מתנות, כולל מה שאריק עשה לפני שהוא נפגע, ואני חושב שבגישה, בשפה, בתרבות, אנחנו לא מחוברים לאזור הזה. זו תרבות האיסלאם. האיסלאם לא יכול להתחבר ליהדות. היהדות דווקא כן יכולה להתחבר לאיסלאם. אתה יכול למשל להתפלל במסגד. זו לא עבודה זרה. יש כאן עם שרוצה לזרוק אותנו קיבינימט. תכניסו את זה לראש, לעזאזל. לא יעזור שום דבר. יש עם שאומר 'יפו שלנו, הכל שלנו'. מה ? ניתן את זה ומה ניתן אחרי כך, את יפו? הם לא מבינים, וכל הבירבורציה הזאת מוציאה אותי מדעתי".
תמכת בעסקת שליט?
"בשביל להציל נפש אחת שילכו קיבינימט 200 אלף. שיפסיקו עם הפסטיבלים האלה של שילמנו יקר. בוא נדאג שעכשיו הם לא ישבו לנו עוד כמה חיילים. אתה יודע מה האבסורד? שהם אומרים, 'תראו איזה עם זה, העם היהודי. נותנים אלף שלנו בשביל אחד שלהם'. בגלוי הם צוחקים עלינו, אבל בפנים הם יודעים שאנחנו בדרגה רוחנית ואנושית הרבה יותר גבוהה מהם. הם בדרגה של חלאות. אני חושב שצריך לחדש את עונש המוות. צריך מיד לחדש את עונש המוות. המשפט שלנו הוא בכלל משפט עותמאני ובריטי. אלוהים אדירים, יש לנו משפט יהודי שבו כתוב 'הקם להרגך השכם להרגו'. פשוט מאוד. על זה אני מדבר".
בפעם הראשונה בראיון רווח צועק. רותח ממש. "האכזבה הכי גדולה שלי הייתה במקרה של מדחת יוסוף", הוא אומר, "הגעתי עד כדי דמעות. גם כשראיתי את הלינץ' ברמאללה. הלוא אפשר היה להרוג שם 500-400 מחבלים, חיות אדם, ואני יושב ורואה טלוויזיה ואני מסתובב בבית, דופק את הראש בקיר, ואני אומר לעצמי'מה, אף אחד לא רואה את זה?'. חיכיתי לתגובה. לא כזו של 'מה יגידו הגויים'. תגובה הכי חמורה שיכולה להיות. הכי חמורה. ולא הייתה. אני אומר לך את זה פעמיים-שלוש: צריך להחזיר את עונש המוות. בוא לא נהיה מצועצעים ויפי נפש. אנחנו באזור שזה החוק. זו השפה וזה החוק, נקודה. אנחנו צריכים לחשוב מה העולם יגיד אם אנחנו הורגים שם 500-400 חיות אדם?
תראה את האסירים שהשתחררו, כולם שם יצאו ורדרדים ושמנים. חוזרים הביתה ממולאים".
"מעריב" אכן פרסם ידיעות על הסעודות שהם ארגנו בכלא הישראלי.
"את זה תכתוב, את זה. אז מה, אנחנו הכי יפים בעולם ומזכ"ל האו"ם, האידיוט הזה, אומר 'אני שמח ששחררו את שליט ושחררו גם את אלה שנמקו בכלא הישראלי'. חתיכת אידיוט. איזה פוץ. ואנחנו מחפשים שמישהו בעולם יגיד'כל הכבוד'. זה כמו להגיד על מישהו, בחור טוב. זאת אומרת שהוא שווה לתחת".
אם הפוליטיקה מעירה את זאב רווח מהרוגע שאופף אותו בדרך כלל, בכל מה שנוגע לשד העדתי שעדיין מסתובב, מחפש פצעים לחטט בהם, הוא לא מוכן להצטרף להתקוטטות. נכון, היה קשה. אבל זהו, עבר מספיק זמן, הוא אומר. ואין חכם כבעל ניסיון. הוא נולד ברבאט, מרוקו. בן בכור במשפחה בת שבעה ילדים. בן שמונה היה כשעלו לארץ ונקלטו במעברה "שער עלייה", כולל הדי-די-טי, כולל ההשפלה. משם עברו למוסררה הירושלמית. לפרנסת המשפחה עבד במאפיית "אנג'ל". סחב לחמים כשלצדו אופניים. לרכוב לא ידע. ילד שראה מקרר פעם ראשונה אצל ידידה מבוססת, בחן את הקופסה המוזרה וחיפש את הקרח ששומר אותה קפואה.
ובכל זאת, הוא לא זוכר ילדות עשוקה, סבל. שום דבר מחבלי הקליטה של המשפחה לא נצרב כצלקת כואבת. פשוט סוג של חוויות ילדות. "רומנים, פולנים, מרוקאים, אלג'יראים, כורדים. ארץ ישראל האמיתית", הוא מרפרר במקרה לשיר של סחרוף ומכוון למוסררה. "אני עברתי את התקופה הכי יפה בחיים שם, מה אתם רוצים? אתם השתגעתם? אנחנו באנו ונוצרה מדינה שקיבלה לידיה כל מיני עדות ותרבויות. נעשו שגיאות, אני לא אומר שלא, אבל למען השם, כמה זמן אפשר לדבר על השגיאות האלה?".
בהמשך עבר לפנימייה חקלאית בכפר חסידים. בצבא שירת כלוחם בנח"ל. חודש לפני השחרור, במארב על גבול מצרים, נזכר בפרופ' הופמן, המורה האהוב בתיכון. "אחרי הצבא, לך ללמוד משחק", הפציר בו המורה. רווח חזר מהמארב, התארגן ויצא לתל אביב, מאובק ועייף. לא נראה בדיוק כמי שאמור לפרוש שטיח אדום לרובינא ומסקין. "פגשתי את ישראל הלוי, שהיה מנהל בית הספר של הבימה", הוא נזכר, "הוא הסתכל עליי ואמר לי 'בוא, נעשה איזה אטיוד'. שיחקתי אותה שאני יודע מה זה אטיוד. הוא קלט אותי ואמר 'האטיוד הוא כזה: הנה הארנק שלי. תסיח את דעתי ותגנוב לי את הארנק. בוא נתחיל את התרגיל'. אמרתי לו 'כבר גמרתי', הוא שאל, 'מה זאת אומרת? איפה הארנק שלי?', אמרתי לו, כשדיברת לקחתי אותו. בסוף הוא אמר לי 'כייס אתה כבר'".
רווח פוער את הצחוק ההוא, המתגלגל. איזה כייס ואיזה נעליים. בסוף שמע שד"ר חיים גמזו פותח בית ספר למשחק והעדיף לנסות אצלו. כך הפך לתלמיד במחזור הראשון של "בית צבי". בתקופת הלימודים שכר דירה קטנה ברמת גן. לשותף קראו שילוח. יוסף שילוח. מוטיבציה הייתה, אוכל הרבה פחות. רווח שטף כלים במסעדה. את שאריות האוכל לקח לארוחות שבת.
"היה לי מזל בחיים", הוא אומר. "ד"ר גמזו בא יום אחד, ראה כמה אני רזה, הכניס אותי לאוטו ולקח אותי למסעדה בכיכר המדינה. אני נכנס ואני רואה את כל גדולי המדינה, ראשי ההסתדרות. הוא הזמין בשבילי שניצלים ותפוחי אדמה. התביישתי לאכול. הייתי מוקף במנהיגי האומה. נמיר, תמיר, כל החבר'ה. כשהוא גמר לאכול הוא אמר, 'אני חייב ללכת. אם תרצה עוד משהו אתה יכול להזמין'. אחרי שהוא הלך קמתי גם אני, אמרתי תודה והלכתי. רציתי לחזור לרמת גן ולא היה לי כסף אז הלכתי ברגל. עד שהגעתי הביתה נעשיתי רעב עוד פעם". הוא מסיים את הסיפור, ושוב פעם, הצחוק השורק.
כשרווח נזכר ברעב של אז, בקשיים, הוא עוטף את זה בצבעים רכים. במין אופטימיות עקשנית. העלייה לארץ, המעברה, העוני, הרעב. "הזמן מיישר הכל", הוא אומר. "זה מה שקורה לעם שהיה אלפיים שנה מפוזר. די, מספיק עם זה. הזמן עושה את הכל, תאמין לי".
11 נכדים יש לזאב רווח, כולם ממאיה ואורית, שתי בנותיו מנישואים קודמים למיכל רווח. שתיהן חזרו בתשובה ומתגוררות בבית"ר עילית (גם אחיו של רווח, אורי, חזר בתשובה). לפני יותר מ-30 שנה התגרש והתחתן עם מלי. לזוג שני בנים - ג'קי (28) ואיציק (26) - שניהם עוסקים בקולנוע, ובת אחת, חן, חיילת בת 19.
כשרווח מדבר על הנכדים הוא זורח בסיפוק; על הנכדים, ועל ההצגות שבהן הוא משתתף. חוץ מ"הכבוד של מרציאנו" הוא משחק בשני סרטים שיעלו בשנה הקרובה. עוד אחד נמצא בגישושים. זה בחריג. בשגרה הוא בתאטרון, ממשיך במה שהתחיל בגיל 21. בשנתיים האחרונות רץ עם "ולנטינו" בבית ליסין, ועכשיו די. "אחרי שנתיים שאנשים רואים אותך ובוכים, רציתי לעשות קומדיה", הוא מגלה. הוא התגעגע לצחוק הקהל, ורץ להעלות את "עוד חבר כזה ואבדנו", קומדיה שכתב ריי קוני. רווח עיבד את המחזה לגרסה ישראלית ומשחק בתפקיד ראשי. "הקהל צוחק כמו מטורף ואני נהנה. זו אחת ההנאות הכי גדולות שלי".
אבל במקצוע הזה, כמו בכל קריירה, יש גם סיכונים. לפעמים אלה מחבטי ענק שבמחי תלונה מסוגלים לרסק מפעל חיים, לפורר לרסיסים. לפני חמש שנים התלוננה שחקנית שרווח הטריד אותה במהלך הצגה, על הבמה. הכותרות, כצפוי, זעקו. ואז זה נסגר. לא בערך, לא כמעט. נסגר. "מוזר מה שאני אומר לך, אבל זה כאילו שהקב"ה אמר לי, 'אוקיי, יש לך אהבת אדם, נראה מה אתה תעשה עם זה'", הוא מרצין. "זה היה ניסיון חיים וברוך השם עברתי אותו. סבלתי הרבה מאוד. אבל אני לא חושב שהשתניתי. תמיד אשאר חם ואוהב אדם. זה דבר שלילי שנעלם כלא היה".
אתה אדם מאושר?
"אושר זה דבר יחסי. חיים זה רסיסי אושר ועצב. השנה עברתי עצב גדול משום שהאחות שלי נפטרה מסרטן בלבלב והייתי קשור אליה מאוד. היה לי עצב גדול. תראה מה זה, ביום של הלוויה ביטלתי הצגה. אני לא ביטלתי בחיים שלי הצגה. פעם ראשונה בחיי".
לפני כל הצגה הוא מתפלל. עומד בצד ומבקש הצלחה. כוח לעבור עוד הצגה בשלום. עכשיו, מתברר, הוא כבר לא לבד. מתפילת יחיד זה הפך למניין. "השחקנים שאלו אותי, 'מה אתה אומר שם בצד?', אמרתי להם, 'אני מתפלל'. מאז , לפני כל הצגה כל השחקנים מתחבקים, מתפללים ועולים לבמה. תראה, אני לא חוזר בתשובה. תמיד הייתי כזה. אתה משחק, הקהל צוחק, מוחא לך כפיים, והאמונה לא נותנת לך להרים את האף. משאירה אותך על הרגליים. זה הייעוד שלי בחיים ואותו אני מקיים. גם כשאני באבל, על אחותי. הנה, יום אחרי שהיא נפטרה הלכתי לשחק. התפללתי ערבית ורצתי לתאטרון לעשות קומדיה. הגעתי לתאטרון ולא יכולתי לפתוח את הפה. כל הצוואר חנוק מעצב. בסוף עשיתי את ההצגה הכי טובה שעשיתי עד עכשיו. זה האבסורד. זה מין כוח אדיר לעשות את שלך עם כל הצרות. כנראה שליצן, יש לו דמעה בפנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם