סופר אגו: על ההופעה המשותפת של קניה ווסט וג'יי זי
ג'יי זי הוא ראפר משופשף, אבל קניה ווסט, מתברר, מתקשה לשיר ללא אוטו-טיון. המופע המשותף שלהם בניו ג'רזי היה הפגנת עוצמה יותר מאשר תצוגת תכלית
הסרטון שהוקרן על רקע השיר היה מורכב מקטעי ארכיון של מרטין לותר קינג, מלקולם אקס, טקסי השבעה של הקו קלוקס קלאן בדרום ארה"ב בשנות החמישים הבוערות וטקסי הטבלה במימי נהר המיסיסיפי. זה לא היה מבריק או וירטואוזי במיוחד, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהשניים התאמצו לומר משהו שהוא לא "אני".
קצת קשה לבוא בטענות לשני ראפרים על שימוש יתר במילה "אני". אחרי הכל, תרבות ההיפ-הופ יונקת את שורשיה משיח הרחוב השחור בערים הגדולות בחוף המזרחי והמערבי באמריקה; שיח שמושתת גם על הגדרה מחדש של הזהות האפרו-אמריקאית, בעידן שבו השחור הפך לשחור החדש והתרבות השחורה הפכה לפס ייצור לאייקונים אמריקאים, גם עבור אמריקה הלבנה.
ג'יי זי (שון קרטר) וקניה ווסט שייכים לדור שצמח מתחת לצל המיתוסים הרדיקליים של ביגי וטופאק שאקור, שפילסו
כי יותר מכל דבר אחר, ההופעה הזאת - השלישית מתוך יותר מ-30 שמתוכננות בחודשים הקרובים - היתה הפגנת עוצמה יותר מאשר תצוגת תכלית. היא היתה גדולה מהחיים, בדרך שבה כל אירוע שמשלב שני מגה-סטארים כאלה מוכרח להיות באמריקה. אחרת איך תדע שאתה באמריקה ואיך תזכור שהשניים האלה שומרים על הכס?
שם האלבום ומסע ההופעות אינו מקרי, כמובן. שום דבר שקניה ווסט - מוח מוזיקלי ענק, שחוסה בצלו של אגו ענק ממנו - אינו מקרי. "Throne the Watch" הוא משחק מילים שאינו חפץ להשתעשע: שני האנשים האלה הם מלכים בעיני עצמם, ותפקידם לשמור על הכתר מפני הצעירים, בעיקר ליל ויין ודרייק, שמזנבים בהם.
בראיון ל"רולינג סטון" אמר ג'יי זי: "העובדה שבחור בגילי עדיין מתרוצץ על במות ומשגר לעולם כמות כזאת של להיטים, היא דבר חסר תקדים בתעשייה שלנו". לקרטר מלאו השנה 42, ווסט היה ביוני האחרון בן 35, ואילו ליל ויין יהיה רק בן 30 בשנה הבאה ודרייק עדיין בחצי הראשון של שנות ה-20.
עבור ראפר 40 אינו גיל להתרוצץ בו על במות, כי אם להיות פארסה מחוקה (פי דידי), קונגלומרט בידור (אייס קיוב) או קורבן של מוות לא טבעי (אופנתי יותר בשנות התשעים, מוכרחים לציין). ומכאן, השאלה העיקרית הנוגעת לחיבור בין שני הסופרסטארים אינה האם הם מסוגלים למלא אולמות ולמכור ערמות של מרצ'נדייז, אלא האם נותרו להם כדורים במחסנית המוזיקלית?
לכאורה מדובר במהלך נעדר סיכון: שני ענקים חוברים לשיתוף פעולה יצירתי באולפן ועל הבמה. ווסט הפיק לג'יי.זי כמה רצועות באלבום הטוב והחשוב ביותר שלו, "The Blueprint", ואילו קרטר התארח בלא מעט שירים באלבומים של וסט; ובכל זאת, שילוב טוטאלי שכזה, ניסיון ליצור משני שלמים גדולים מאוד שלם ענקי, הוא - גם אם לוקחים בחשבון את הסופרגרופ לדורותיה - כמעט חסר תקדים.
התוצאה, באופן בלתי מפתיע, היתה מרשימה, אבל למטה מהמצופה. במצעדי מכירות הובס "Watch the Throne" על ידי "The Carter IV" של ליל ויין, ומספר השירים הטובים באמת שיצאו ממנו עומד על שלושה לכל היותר: "נו צ' רץ' אין דה ויילד", " ניגאז אין פאריס" (טור דה פורס של הווירטואוזיות ההפקתית של וסט, לצד האנרגיה של ג'יי.זי מול המיקרופון) ו"מרדר טו אקסלנס", שמשום מה נעדר מרשימת השירים בהופעה, אולי מפני שחלק ניכר ממנו מבצע וסט בשירה ולא בראפ.
וקניה, מתברר - ולא רק מההופעה הזאת - מתקשה מאוד לשיר ללא אוטו-טיון; אותה מכונה ממוחשבת ארורה שמתקנת את קולו של הזמר ומתאימה אותו לתו הנכון, ושנכחה, יש מי שיאמר באופן מוגזם, באלבומו "808s and Heartbreaks". על הבמה ווסט הוא מבצע בינוני, גם של השירים שלו. האנרגיות חזקות וההתכוונות גבוהה, אבל היכולות הקוליות שלו מוגבלות מאוד, וכאשר הוא מתאמץ קולו נעשה יבבני וצפצפני. לפרקים זה מעט מגוחך.
ג'יי.זי הוא ראפר משופשף וטוב בהרבה. הוא חד וכריזמטי ושולט בקהל ביד רמה. יש לציין שזו אינה משימה מסובכת, שכן הקהל ב"מרכז אייזוד" בניו ג'רזי שלשום היה נוח להתרצות ומסור מראש. ובכל זאת, הבדלי הרמות בין השניים ברורים לאוזן ולעין.
המופע כלל 36 שירים - עשרה מהאלבום המשותף והאחרים להיטים מהקריירות הארוכות והמשגשגות של שניהם. הקהל חזר הביתה כשליטרת הבשר שלו שמנה ולעוסה כהלכה, אבל בתום שלושה סטים של תלבושות (ווסט, הידוע בחושיו האופנתיים, הבריק בחליפה אפריקאית ובחצאית, בשליש האחרון של המופע), שתי במות נעות, מסך ענק בוהק במיוחד ועשרה יורי אש.
הקהל, גם אם צרח בגרון ניחר, גם אם היה מפוצץ מאדרנלין ומאנדורפינים, גם אם קיבל תמורה מלאה לכספו, דמה יותר לקהל במוזיאון שצופה ברטרוספקטיבה של אמן גדול, ולא של מי שרעב ללחם ולאוויר יצירתי יחד עם המוזיקאי הנערץ עליו; מי שנרטב ביציע מהדם שנשפך מהמוזיקאי על הבמה.
זו היתה הופעה מעולה. סטרילית מאוד. נכונה מאוד. מדויקת מאוד. ודווקא מהמקום הזה היא היטיבה להסביר את הכישלון (היחסי) של שיתוף הפעולה בין השניים. ביום שבו פרש מייקל ג'ורדן מכדורסל, בפעם הראשונה, אמר דיוויד סטרן, הקומישינר של ליגת הכדורסל הטובה בעולם: "ג'ורדן היה שחקן גדול, אבל שום שחקן אינו גדול יותר מהמשחק עצמו".
המופע הנהדר הזה, שיתוף הפעולה הכביר הזה, ניסה להיות כביר יותר מהמשחק עצמו. ומכיוון שכך, הוא הלך על בטוח - בכל הכוח ובהרבה כוח. ומכיוון שכך, הוא הפך לבריון חסר רגשות, אבל כזה שכיף מאוד לצפות בו מרביץ מכות לכל דבר שזז. לפעמים אפילו סתם חובט באוויר אגרופים תיאטרליים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם