אוונגרד להמונים: מארינה מקסימיליאן בלומין וגיל שוחט במופע משותף
מארינה מקסימיליאן בלומין, הפופיסטית הכי קלאסית, וגיל שוחט, הקלאסיציסט הכי פופי, נפגשים במופע חדש ומשותף בשאיפה להרחיב את קהל הקונצרטים
במאה ה-20 נהפכה המוזיקה הקלאסית, שזמן לא רב לפני כן כונתה בפשטות "מוזיקה", לסגנון אחד מני רבים, המידפק על אוזנו של המאזין האפשרי. במסדר הזיהוי המוזיקלי שעורך מאזין זה מדי יום ביומו, ניצבת המוזיקה הקלאסית כשוות דרגה וערך לצד עמיתיה מתחומי הרוק, הפופ, הג'אז וצאצאי צאצאיהם. לכאורה דבר אינו מבטיח את העדפתה העקרונית על פני הסגנונות האחרים במרחב הפלורליסטי שאליו הושלכה.
גם גבולותיו של המונח "קלאסי" נפרצו זה כבר, ואותו אזור דמדומים משונה שבו משוטטים באין מפריע יצורי כלאיים לא מעטים כג'אז קלאסי או רוק קלאסי - מהם יפהפיים ומהם מחרידים - מתרחב והולך. שילוב זה, אם כן, בין אמן קלאסי מובהק המרבה לשתף פעולה עם מגוון אמנים אחרים ובין יוצרת פופ ששורשיה קלאסיים, מעניין במיוחד ומעורר שאלות רבות הקשורות בטיב היחסים בין עולמות מוזיקליים אלה.
הכימיה בין שוחט לבלומין ניכרת היטב במהלך שיחה עמם. לנוכח חמיצות הפנים והתיעוב המוצנע או הבלתי מוצנע שמאפיינים שיתופי פעולה אמנותיים רבים כל כך, מדובר בחידוש מרענן. השניים רוחשים הערכה עמוקה זה לזה, ועובדה זו מחדדת אף יותר את הצורך בבחינת מהות השילוב המסקרן ביניהם.
דומה שהשאלה הראשונה שצפה ועולה, בהקשר זה, קשורה בהתכוונותם של השניים כלפי מאזיניהם הפוטנציאליים. המופע שבו צפיתי אני, שנערך בטרם הפרמיירה החגיגית של "דולצ'ה ויוואצ'ה", נפתח באוברטורה של ורדי ולווה בשתי מכונות עשן משני צדי הבמה, ואילו המופע העתידי ייפתח בפרק הראשון מתוך הקונצ'רטו ברה מינור של י"ס באך. למי מיועד אפוא המופע הזה?
"זהו אירוע אוונגרדי", מסביר שוחט, "אירוע אוונגרדי שלא הולך בתלם; לא בתלם הקלאסי ולא בתלם של הפופ. הוא מיועד לכולם, חובבי פופ וקלאסיקה גם
"הקונצרט מיועד לכל מי שהמוזיקה בעיניו היא דבר חווייתי, שמעביר אותך מסע", מוסיפה בלומין. "אני, למשל, לא יודעת להגיד באיזה ז'אנר אני שרה - אני ניגשת למוזיקה מתוך החוויה. הקונספט של המופע הזה הוא לא חיצוני, ז'אנרי, אלא פנימי. זו, למשל, פעם ראשונה שהדבר היחיד שאני רוצה הוא שיבקע ממני צליל. לעומת הטכניקה הקלאסית של עבודה מן החוץ אל הפנים, השיתוף עם גיל מאפשר לי לחוות לראשונה משהו שעוד לא חוויתי; החוויה הפנימית של השיר. במופע הזה אני פשוט מבצעת את השיר כאילו לא נדרש ממני להיות זמרת".
אותה הכלאה בין מה ששוחט מכנה "אוונגרד" (מבחינת התכוונותו) ובין מה שבלומין מכנה "חוויה פנימית" או "אינטואיציה" (מבחינת מהותו) דורשת הבהרה, שתימצא בדבריו הבאים של שוחט: "מארינה מתארת סוג חדש של חופש אמנותי, וזו בדיוק האוונגרדיות של המופע הזה. אני, למשל, מואשם לא פעם בכך שאני נגד האוונגרד. אבל הסינתזה החדשה שאנו מציגים במופע הזה היא האוונגרד, והיא שגורמת לו לתקשר עם קהלים שונים.
"זה ערך אמנותי שכל כך חסר - אינטואיציה בסיסית, ראשונית, פראית, שלא עברה פילטרים של סופר-אגו. זה הדבר הנכון, הבריא, היפה ביותר באמנות הביצוע. אני מאמין שכל היוצרים הגדולים חיו בעולם האינטואיציה. אם הוא אבד להם - הם איבדו גם את עולם היצירה. ומובן שהאינטואיציה חייבת לבוא ממקום של ידע ושל יכולת - אחרת זו סתם דילטנטיות".
השיר "מקום לדאגה" שהלחין כספי, שאותו שרה בלומין לצלילי הפסנתר של שוחט (בלא ליווי כלי נוסף), עשוי לשמש מעין קופסה שחורה של החיבור ביניהם, דווקא משום שבמבט ראשון נרמז בו שוני בסיסי בין שתי גישות פרשניות. פרשנותה של בלומין לשיר מצטיירת כקאמרית, כחרישית וכאינטימית, ואילו אלתוריו של שוחט במהלך ביצועו של השיר הם במידה רבה פוסט רומנטיים. בעוד ששוחט שואף להעניק לשיר את ממדיה של "צורה גדולה" הנפרשת ומתרחבת, דומה שבלומין צובעת אותו בצבעיה של "צורה קטנה", החותרת דווקא אל הצמצום ואל ההתכנסות פנימה.
"מארינה היא אינטימית. אני כובש - שועט עם הפרש והרומח. בגלל זה מרגישים את ההבדל", אומר שוחט. "אבל צריך לשים לב למה שמארינה עושה בשיר הזה כדי להבין את החיבור בינינו. היא מתחילה, למשל, את הבית הראשון בצליל 'לה' נמוך מאוד, כמעט גברי, בריטוני, ובבית השני קופצת באוקטבה. את הבית השני של השיר מארינה שרה באופן טבעי במשקל שישה רבעים, לעומת הבית הראשון שמושר במשקל ארבעה רבעים. אני מרגיש את הדברים האלה שמארינה עושה, אולי, באופן לא מודע, והולך איתם. זו האינטואיציה הזאת, המאוד ישירה, ההיולית, של חומר שמיד מתגבש. הוא יוצא מן הפנים כמו נוזל וכשהוא פוגש באוויר העולם הוא נעשה מוצק".
שוחט, במילים אחרות, מתאר תהליך עבודה מרתק שדיאלקטיקה היא מונח הולם עבורו, כלומר מעבר מתמיד בין קוטב פריעת הצורה לקוטב יצירת הצורה. לדיאלקטיקה זו יש משמעות מיוחדת בהקשר זה, משום שתפיסתו של המופע הנוכחי כאוונגרדי קשורה, למעשה, בפרשנות לא קונבנציונלית של תולדות המוזיקה המערבית.
המאפיין הטיפוסי של המוזיקה הקלאסית למן המחצית השנייה של המאה ה-20 ועד ימינו - הא-טונליות שלה - הוא המשוכה ההיסטורית שגישתם הרומנטית של שוחט ובלומין מבקשת לדלג מעליה, וליתר דיוק, להתקדם מעבר לה. רומנטיקה, במובן זה של חופש צורני, נתפסת כשלב היסטורי הכרחי ורצוי הבא תמיד לאחר הקלאסיקה הרגרסיבית, הכבולה בכבלי התיאוריה והמחשבה המנוונת.
מעניין לציין כי דיאלקטיקה זו באה לידי ביטוי גם בתחום מסוים המאפיין את יצירתם של השניים, והוא בחירתם להלחין שירי משוררים. "המשוררים מבחינת השפה העברית היו כמו מורי דרך בשבילי", אומרת בלומין.
"יש לי כבוד גדול לשפה. ואין ספק שחלק מהאהבה שלי לעבודה עם טקסט מקורה בעובדה שלא למדתי את זה. זה הצד הפראי של העניין". גם מבחינה זו, אם כן, נוכחת בבירור אותה אינטואציה שבלומין ושוחט מבקשים להדגישה: "בכל שיר של לאה גולדברג, למשל, אני שומעת איזו מוזיקה, עד כדי כך שכשקראתי את 'עמוק בטל' לא האמנתי שהלחן שלו לא קיים. אני מרגישה הזדהות עמוקה גם עם שירי ה'מכשפות' של רחל חלפי. משהו בנשיות הרכה של אורית גידלי מאפשר לי להכיר את עצמי טוב יותר. וישנה גם ה'זכריות' של נתן זך, שמרתיחה אותי לפעמים. זו חוויה פנימית עמוקה שמשתנה מיוצר ליוצר".
"חיים גורי, אגי משעול, דליה רביקוביץ, יהודה עמיחי - כולם כתבו עבורי שירים", מספר שוחט. לשוחט דעות מוצקות וברורות בנוגע למשוררים עבריים מסוימים, וגם פרשנותו בענייני שירה הולמת להפליא את תפיסת המופע החדש כאוונגרדי. כך, למשל, נזכר שוחט בהתקפתו של נתן זך משנת 2001 על המשורר דורי מנור, שכתב יחד עם אנה הרמן את הליברית לאופרה של שוחט "אלפא ואומגה".
"ההתקפה של זך על מנור הזכירה לי מאוד את ההתקפות של פייר בולז נגד מלחינים שכותבים מלודיות. וזו התקפה שאני מתנגד לה נחרצות". גם במקרה זה, אם כן, ניכר כי אוונגרד, לשיטתו של שוחט, פירושו בחירה מודעת ואף מתריסה באותה טונליות שלדידם של אחדים עברה מן העולם. "התנשאות ושטחיות", אומר שוחט ומכוון את דבריו למבקריו, "אלה תכונות שהולכות יחד - מסליירי ועד בולז".
שוחט ובלומין מסכימים שניהם כי "תסכולם הגדול של יוצרים מסוימים פירושו ליצור ולא להאמין ביצירתך. כך האש שבך מתפרקת במקום הלא נכון. אתה נלחם כל חייך למען משהו שאתה עצמך לא מאמין שהוא נכון".
לעומת יוצרים מן הסוג האמור, בלומין ושוחט מאמינים בלב שלם כי המופע החדש מייצג באופן מוחלט את הנתיב האמנותי שבחרו לעצמם. זו תשובה אחת, ברורה ונחרצת, לשאלה שניצבת בלב הדיון המתעורר מעת לעת בנוגע לפניה העכשוויות והעתידיות של המוזיקה הקלאסית. גם מי שיחלוק על תפיסה זו של "אוונגרד להמונים", יצטרך להתמודד עם טענה ברוח זו הוולטר בנימינית, שלפיה בכל אוונגרד חייב להימצא אותו יסוד מחמם לב, שיקרבו אל הקהל.
מעבר לזה - התלהבותם של בלומין ושוחט הן מעצם עבודתם המשותפת והן מן המופע מחייבת גם את מבקרי המופע הפוטנציאליים להאזין לו ברוב קשב. שהרי אותה סינתזה המוצגת כאן, עוד בטרם הושמע צליל אחד מצליליה, עדיפה לאין ערוך על פסטיבלי הנפתלין הפילהרמוניים; גרסתה העגומה והמורבידית של מוזיקת העתיד. לכו למופע הזה - והחליטו בעצמכם כיצד מוזיקת העתיד צריכה להישמע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם