חוסר צדק: איך האלבום החדש של ג'סטיס?
האלבום החדש של צמד הדאנס ג'סטיס נשמע כמו מחווה לרוק המתקדם של שנות השבעים. אבל כמה ערך יש במחווה הזאת כיצירה בפני עצמה?
בקרב רבים מחובבי הז'אנר שאוהבים את האלקטרוניקה שלהם עם קצת יותר ניואנסים, נתפסו ג'סטיס כזוג פילים בחנות חרסינה. הרכב גס ופשטני שמספק את הסחורה עם הרבה פירוטכניקה ומעט מאוד ערך מוסף. כל זה לא באמת משנה, מאחר שאותה נטיה לבומבסטיות סחפה אליהם המון מעריצי רוק שזיהו בהם הרכב אלקטרוני שמדבר בשפה שלהם. דאנס לאנשים שלא סובלים דאנס.
הפריצה האמיתית של ג'סטיס הגיעה ב-2006 בזכות הרמיקס לשיר "We Are Your Friends" של הלהקה הבריטית סימיאן. ג'סטיס לקחו שיר רוק בריטי חביב ושדרגו אותו לפצצת דיסקו חכמה. התוצאה היתה, ובצדק, להיט ענק.
ההצלחה המסחרית והביקורתית של "קרוס" ב-2007 מיצבה אותם סופית כאחד מהשמות הלוהטים במוזיקה האלקטרונית ואף זיכתה אותם במועמדויות לגראמי על אלבום ועל שיר הדאנס של השנה. עבור אנשים שעדיין עסקו בחיפוש המעט ארכאי אחר ההכלאה המושלמת בין רוק לאלקטרוניקה, נשמעו ג'סטיס כמו העתיד. נראה שג'סטיס ממלאים את התפקיד שמילאו
כעת, ארבע שנים אחרי, הצמד משחרר את "אודיו וידיאו דיסקו" ("Audio Video Disco"), אלבום שני שלוקח את הסימביוזה שלהם עם רוק צעד נוסף קדימה. אל תיתנו לדיסקו שבשם האלבום להטעות אתכם; "אודיו וידיאו דיסקו" הוא הגרסה של ג'סטיס לרוק מתקדם.
בהרבה מובנים הכיוון של האלבום מתבקש לחלוטין. אצל ג'סטיס תמיד הורגשה השפעה חזקה של רוק אצטדיונים משנות השבעים, ואפשר לזהות קשר משפחתי בין הקלידים המנסרים שלהם לאורגן הרוק האימתני של אמרסון לייק ופאלמר. האלבום החדש פשוט קופץ למים העמוקים ומתמסר לסגנון ברמת מחויבות מעוררת הערכה. כל המרכיבים הבסיסיים נמצאים כאן - סולואי גיטרה שמכוונים אל השנים הראשונות של איירון מיידן ("קאנון", " הורספאוור"), הרמוניות קוליות היישר מאלבום של יס ("אוהיו", "און אנד און") וצלילי הוורליצר של סופרטראמפ ("ניולאנדס").
אפילו העטיפה, שמציגה את סמל הצלב של ג'סטיס כגוש אבן עצום הקבור בגבעה מוריקה - ונדרשת מידה לא מבוטלת של מגלומניה כדי ליצור מצבת אבן מפוארת עבור הלהקה שלך - קולעת בול לעולם הדימויים הפגאני של הז'אנר. מדובר במחווה כנה ואוהבת לרגע מאוד מסוים בהיסטוריה של הרוק, ואי אפשר לא לכבד את הכוונות של יוצריה. השאלה היא כמה ערך יש במחווה הזאת כיצירה בפני עצמה.
רוק מתקדם הוא סגנון טכני מאוד. חלק גדול מההנאה מגיע מהפליאה אל מול זריזות האצבעות של הנגנים ומורכבות הלחנים. ברגע שהצלילים האלה מסונתזים לתוך לופים סדורים, הרבה מהקסם נעלם. אמנם ג'סטיס משחזרים רוק מתקדם, אבל עדיין חושבים כמו מפיקים אלקטרוניים, וזאת כנראה הסיבה שהאלבום הזה עושה בעיקר חשק לחזור להקשיב לדבר האמיתי. "פרייד" אולי מאזכר את "קשמיר" של לד זפלין, אבל חסרות בו כל החיוניות והעוצמה של המקור. השירים האלה נבנו כמו קטעי האוס על ידי חזרה על אותה השורה בהקשרים משתנים. סגנון הכתיבה הזה פחות מעניין בתוך מסגרת שדורשת גם התפתחות מלודית.
כל זה לא היה מפריע אם היה מדובר באלבום ששואב את צלילי הרוק המתקדם לתוך ההאוס, אולם לפרקים ממושכים מדי היכולת המוכחת של ג'סטיס בהנעת הישבן נזנחה לצד הדרך. חוץ מהסינגל "סיבילייזיישן", שנשמע כמו גרסה דהויה ללהיט "DVNO" מהאלבום הקודם, ו"הליקס" הכיפי שמגיע לקראת הסוף, "אודיו וידיאו דיסקו" לא ממש מתניע כאלבום דאנס. יכול להיות שיש כאן בעיה של תיאום ציפיות. ג'סטיס הרגילו אותנו לסף ריגושים גבוה ועכשיו כולם מצפים לעוד מאותו הדבר. אולי המעריצים לא יכולים לצפות מהצמד לדרוך במקום, אבל זכותם לקוות שג'סטיס ימצאו דרך להאיץ להם שוב את הדופק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם