אנושי, אנושי מדי: ראיון עם הבמאי אלכסנדר פיין
מעריצי "דרכים צדדיות" שייחלו לסרט חדש של אלכסנדר פיין לא יתאכזבו מ"היורשים". בראיון מיוחד וצנוע הוא מסביר איך הופכים את הטרגי לקומי, ולמה הסרטים שלו זוכים למחיאות כפיים
זאת עובדה שאפילו הוליווד אינה יכולה להתעלם ממנה למרות טעמו הבלתי תקין: הוא אוהב קולנוע אילם, הוא אוהב קולנוע אירופי והוא מסרב להיות היחצן של עצמו. אם תשאלו אותו למשל - וכבר שאלו אותו רבות - על הסרטים שעשה, הוא יאמר לכם ש"הם נחמדים מאוד, אבל בסך הכל מינוריים".
האפוס הגדול עדיין בדרך.
גם סרטו החדש, "היורשים", שהוצג לראשונה בפסטיבלים בספטמבר האחרון, התקבל בתשואות רמות. זהו סיפורו של פרקליט מהוואי (ג'ורג' קלוני) שאשתו נתונה בתרדמת, והוא נאלץ לטפל לא רק בה אלא גם בשתי בנותיהם, האחת בת 10 והשנייה בת 17, שלא התפנה אליהן מעודו. בו בזמן הוא חייב להחליט מה עושים באלפי דונמים של קרקע יקרת ערך שכל הקבלנים והיזמים בהוואי חומדים אותה, ירושה משפחתית שהוא אחראי לחלוקתה, וכן מגלה שאשתו לא טמנה את ידה בצלחת בזמן שנטש אותה לתחביביה, אלא השתעשעה עם מאהב (מתיו לילארד בהופעה נפלאה). אם קלוני ייקח השנה אוסקר, זה לא צריך להיות הודות ל"משחקי שלטון" המתוקשר, אלא בזכות הופעתו הלוליינית כמפסידן הנבגד בחולצות הונולולו מצועצעות בסרטו של פיין.
מאז הבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורנטו ועד לפסטיבל סלוניקי, שנפתח עם הסרט שלו, הספיק פיין, בן 50, לבקר בשמונה פסטיבלים שונים, ושבע הרבה תשבחות ומחיאות כפיים. "אולי זה משום שאלה דרמות שמבוימות כמו קומדיה", מתרץ פיין. "או, כמו שהביקורת אוהבת לכנות זאת, קומדיות אפלות".
אבל לא רק מחיאות כפיים
"זה הפסטיבל שתמיד תמך בי, עוד מן הימים של 'האזרח רות', לפני 15 שנה ויותר", אומר פיין על פסטיבל סלוניקי. הוא איש מצחיק באותו אופן שהסרטים שלו מצחיקים, כלומר הבדיחה היא תמיד על חשבונו. במהלך הפסטיבל ניגש לפיין במאי אחר ואמר, "אתה בטח מאושר מאוד אחרי ההצלחה של הפרמיירה". התשובה הצנועה והאופיינית של פיין היתה, "אני לא מרגיש מאושר כמו שהוקל לי".
בסופו של דבר פיין הוא איש שפשוט אוהב לדבר על קולנוע. אם מדברים איתו על סרטים אילמים ועל במאים מהתקופה ההיא, השיחה יכולה להימשך לנצח. חיבתו לפסטיבל הספציפי נובעת כמובן מעצם היותו יווני בנשמתו, אף שהוא ממהר להסביר לעיתונות המקומית שאמנם מוצאו יווני, אבל הסרטים אמריקאיים. הפעם השמחה היתה גדולה במיוחד, כיוון שפיין הזמין 13 מבני משפחתו, ואלה שמחו לחגוג איתו את הצלחת הסרט.
שבע שנים חלפו מאז הוציא את סרטו האחרון, "דרכים צדדיות", טיול טעימות יין של שני ידידים רווקים ערב חתונתו של אחד מהם, שהפך לאחת הסנסציות של הקולנוע ההוליוודי ב-2004 ובכל צפייה מחדש מתגלה כיצירת מופת קטנה. למרות ההצלחה האשימו אותו לא פעם שכל הדמויות בסרטיו מעוררות לעג ורחמים. "אין לי שום סיבה להסביר או להתנצל", הגיב פעם ברוגז. "הסרטים עצמם הם התשובה הטובה ביותר לכך. אני עושה סרטים על אנשים המתחבטים ומתעמתים עם המגבלות של עצמם".
אז למה עבר זמן רב כל כך עד לסרט הבא?
"הייתי צריך שנה כדי ליהנות מכל העניין, אחר כך עברתי ניתוח ברכיים והייתי צריך להשתקם, אחר כך התגרשתי וגם מזה צריך להשתקם".
ואז?
"ואז התחלתי לעבוד עם שותפי לכתיבה ג'ים טיילור על תסריט מדע בדיוני שאני עדיין מקווה לעשות, סיפור על מדען נורבגי שמצליח לכווץ את בני האדם לגובה של 10 ס"מ בלבד. הזמן עבר ופתאום גיליתי שחמש שנים לא ביימתי דבר, חוץ מסרטון במסגרת 'פריז, אני אוהב אותך', שזה הסרט הטוב ביותר שלי כי אני אומר הכל בשש דקות. החלטתי שבכל זאת צריך לגשת לעבודה, ומצאתי את הסיפור הזה של הסופרת האמריקאית קאווי הארט המינגס (יצא בעברית בהוצאת מעריב ב-2008). בדרך צצו שני פרויקטים נוספים, ואני חוזר לצלם שוב בחודש מאי הקרוב. הסרט הראשון יהיה 'נברסקה', תסריט שעליו אני כבר עובד לא מעט זמן, ואחר כך סרט המבוסס על רומן גרפי".
פיין והשחקנית סנדרה או (כריסטינה יאנג מ"האנטומיה של גריי" וסטפני חמת המזג מ"דרכים צדדיות") התגרשו ב-2006, אבל דווקא השנה האחרונה, שאותה בילה בעיקר עם משפחתו בנברסקה, היתה קשה לו במיוחד. "קודם כל חגגתי יום הולדת 50 וזה בכל מקרה אירוע מורכב", הוא מספר.
"אתה מתחיל לתהות על כל מיני דברים שלא חשבת עליהם קודם. נאלצתי בסופו של דבר להעביר את אבי שיחיה, והוא רק בן 94, לבית אבות בשל מצב בריאותו. אחר כך התברר לי שאחי המבוגר, רופא במקצועו, חלה בסרטן, שאותו אבחן בעצמו, אשפז את עצמו בבית חולים ותוך שבוע עבר ניתוח נועז שהציל את חייו. וחברתי לשעבר חלתה גם היא, כך שהסאה נגדשה כהוגן, כל זה על סף סיום העריכה של 'היורשים'".
לא קשה לעבוד עם מגה כוכבים כמו קלוני וניקולסון?
"צריך לזכור שבשני המקרים האלה לא מדובר רק בכוכבים אלא במקצוענים אמיתיים. נכון שניקולסון זכור היום בעיקר בגלל החיוכים השטניים שלו ב'באטמן' וקלוני מסווג אצל רבים כמעין קרי גרנט המתאים להרפתקאות נוסח 'אושן 11'. אבל ניקולסון, לפני שהגיע ל'הכל אודות שמידט', עבר דרך ארוכה ב'אדם בעקבות גורלו', 'רסיסי חיים' ו'צ'יינטאון'. לקלוני יש היסטוריה דומה, וגם הם רוצים - בדיוק כמוך - להשיג את התוצאה הטובה ביותר שאפשר.
"אולי גם מפני ששניהם ביימו בעצמם סרטים, הם מבינים טוב יותר מה אני מבקש מהם. בסופו של דבר מי שעושה את הסרט זה הם, השחקנים. יותר ממך. הליהוק הוא 90 אחוז מההצלחה של הסרט. וזה לא קשור רק לתפקידים המרכזיים. כמו שאמר פעם מיכלאנג'לו אנטוניוני, חשוב כפליים להקפיד על תפקידי המשנה. בתפקיד ראשי יש 50 ימי צילום ואולי יותר כדי לבנות דמות, בתפקיד משנה יש רק יום צילום אחד או שניים".
אמנם הסרט הנוכחי מתרכז באישה גוססת ובפער דורות מדכא בין האב לשתי בנותיו העומדות להתייתם, אך הוא בכל זאת ההפך המוחלט מסרט קודר. "זה נכון", אומר פיין, "אני רואה את עצמי כבמאי של קומדיות ואני רוצה שהסרט שלי יבדר את הצופים. אני משתדל, בלי לבגוד בדרמה של הסיפור, לשמור על מגע קליל. כמה מהבמאים היקרים ביותר ללבי הם במאי קומדיה. חשבי רגע על צ'פלין, בילי ויילדר, אוזו בסרטיו הראשונים, ליאו מקארי, שעשה כמה מהדרמות המפורסמות של הוליווד בשנות השלושים והחל את דרכו כבמאי של לורל והארדי. ואין אולי דוגמה טובה יותר מצ'כוב, לא שאני משווה את עצמי אליו. הוא כתב קומדיות, אבל יש ביצירותיו אנושיות עמוקה שחורגת מעבר לצחוק ולדמע. ועוד דבר, כשהקהל צוחק בקומדיה, הבמאי מפרש זאת כהצהרת אהבה אליו. כל מה שבמאי דרמות יכול לעשות הוא לבדוק אם הצופים נשארים בסרט עד הסוף".
הסרט הושלם כבר והוצג בלא מעט פסטיבלים, למה הוא עוד לא הופץ מסחרית?
"כי הוליווד היא הוליווד והכסף הוא העיקר. הכוונה היא להוציא את הסרט לאקרנים מאוחר ככל האפשר כדי שיישאר טרי לעונת האוסקרים. לכן אני צריך לשוב בהקדם לארה"ב".
והתחנה הבאה היא הוליווד?
"לא, לפני זה אני נוסע לישראל לחתונה של ידיד טוב. הבטחתי לו שאבוא, ובגלל החתונה שלו כמעט החמצתי את סלוניקי, אבל בסוף אגיע לשניהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם