פרק מספר: "אדוני הבובות"
לציון יום השנה לרצח רבין, אנחנו מביאים לכם קטע מ"אדוני הבובות", העוסק בקונספירציה מסביב לרצח ראש הממשלה
כעבור יותר משני עשורים, מקבלים שלושה גברים ישראלים - עורך דין פלילי מצליח, איש שב"כ עטור תהילה והאקר מחשבים, מכתב המטלטל את עולמם. הם יוצאים למסע משותף המוביל אותם לחקור את נסיבות מותם של זוג סוכני המוסד מסוף המאה שעברה, ואת רצף האירועים המסתוריים שקדמו לו. עד מהרה מוצאים את עצמם השלושה בליבה של קנוניה בת עשרות שנים, וכל שכבת אמת שהם מצליחים לחשוף ממחישה שלא הם, לא גופי הביטחון ואפילו לא הממשלה, אדונים לגורלם.
אדוני הבובות הוא מותחן מהיר קצב, המתאר את מאבקם הבלתי אפשרי של שלושה גברים לחשוף את עברם, כמו גם את סודותיה של מדינה שסועה ומצולקת, בצלו של ארגון אידיאולוגי אפל המושך בכל החוטים. הסופרים, טל בר ועידו מרט, שניהם בוגרי קורס משותף ללוחמה בטרור, בעלי עבר צבאי מרשים, חובבי תיאוריות קונספירציה ומאמינים בסיפורם שלהם, כל עוד לא יוכח אחרת.
ישראל - 1995
"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, שנרצח בידי מתנקש הערב, בתל אביב. יהי זכרו ברוך...."
"גבירותי ורבותי, ההודעה היא רשמית. ראש הממשלה, שנורה לפני שעה קלה בתום עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, מת מפצעיו בבית החולים. אני חוזר..."
"מה?!" חוני, שהגיע לביתו דקות ספורות קודם לכן מאותה כיכר, ניתר מכיסאו כאילו ישב על גחלים לוהטות. רגליו רעדו ועקצוץ קר החל מתפשט בכל גופו. הוא שב והתיישב מול הטלוויזיה, פיו פעור וידיו שמוטות בין רגליו. הוא בהה במרקע בפנים חיוורים. השדרן המשיך לדבר, אך מילותיו נבלעו בסערה שהתחוללה בקרבו.
חוני היה פטריוט. הוא אהב את המדינה ושירת אותה נאמנה זה יותר מארבעה עשורים. את הממשלה הנוכחית העריך במיוחד. מעולם לא יוצגה דעתו בצורה טובה יותר מאשר בשנים האחרונות. יותר מכל אהב והעריך את ראש הממשלה, שכעת התוודע לדבר פטירתו. חוני אהב את האיש ואת הדרך בכל לבו, אך באותו רגע הטרידו אותו דברים אחרים לגמרי. חלקו בהתרחשויות בשבועות האחרונים, חלקו באירועי היום ומעל לכול – חלקו במוות הנורא. דבר נוסף שהטרידו מאוד היה חייו. לא כאוסף חוויות שעיצבו את אופיו ואת דמותו אלא כערך בינארי. אפס ואחת. ניסיונו הרב בעבודתו והבשורה המחרידה ששמע זה עתה הובילו אותו מיד למסקנה שהמשך חייו
הם החליפו ביניהם מבטים מלאי חרדה.
"לא," ענה חוני לשאלה שלא נשאלה, "זו לא בדיחה."
רמי שמט את עצמו ברפיון על אחת הכורסאות בסמוך לדלת.
"אבל איך!?" צעק, "אין בזה שום היגיון! יש כאן טעות, מנחם! בטח נפלה כאן טעות! תתקשר למטה, תברר, חוני!" התחנן.
חוני צעד בכבדות לעברו והניח יד על שכם עוזרו הנאמן. בזווית עינו הבחין במראת הקיר הקטנה, שהיתה תלויה מעל שידת הספרים בחדר האירוח. בבואתו השתקפה אליו. עיניו היו אדומות. פניו חרושי קמטים. שערו האפור שיווה לו מראה של גווייה מהלכת.
הוא הרים את כוס המים שנחה על השידה ולגם את תכולתה.
"אתה לא מקשיב לי, מנחם!" צעק העוזר. "אנחנו מבזבזים זמן יקר, אתה לא מבין!?"
רמי נעמד על רגליו והחל להלך כסהרורי בחדר. הוא אחז בשלט הטלוויזיה ועבר בין התחנות כאחוז טירוף.
"רמי," חרק חוני מבין שפתיו, "לא תמצא את מה שאתה מחפש. שום תחנה לא תדווח עכשיו שזו טעות." אמר, ופסע לעבר חדר השינה.
"למה?" הפציר רמי. "למה!?"
אנחת ייאוש בקעה מגרונו של חוני ונבלעה במסדרון.
"כי זו לא טעות, ידידי הטוב. ראש הממשלה מת."
קולו כבר בקע מחדר משינה.
העוזר צעד אחריו אל חדר השינה, ונעמד בפתחו. הוא פער את עיניו בתימהון. מנחם גולדמן היה רכון מתחת למיטה הזוגית. הוא שלף מתחתיה את מזוודת הנסיעות הגדולה שלו, פתח את התא הראשי ומיהר למלאו בבגדים. כשסיים, שלח את ידו אל השידה לצד המיטה, אסף את תמונת אשתו המנוחה והביט בה. כמה היה זקוק לה באותו רגע. רק היא היתה יכולה להציל אותו מהגיהינום שאליו דוהרים כעת חייו. געגועים עזים שטפו אותו לאהובתו, להיגיון הפשוט שלה. בשתיקה טמן את התמונה בין הבגדים שארז ורכס את המזוודה.
"חוני... מנחם!" הפציר בו עוזרו.
מר גולדמן נעץ בו את מבטו. ידיו נחו על המזוודה הגדולה והוא השעין עליה את כל כובד גופו.
"הם סידרו אותי," אמר בקור. "הכול היה הצגה אחת גדולה, הבנת?" שאל בקול רועד.
ביטחונו של גולדמן בתרחיש שתיאר היה תוצאה של שלילת כל החלופות. כל פרשנות אחרת למצב לא התיישבה עם המציאות. מישהו השתמש בו, הפליל אותו, וכעת עליו לברוח. רמי לא הגיב. צמרמורת אחזה בו, והחדר הסתחרר סביבו לפתע. הוא נשען אל הקיר כדי לשמור על שיווי משקלו, והתקדם לאורכו לאטו. כשהגיע אל המיטה, התיישב בפינתה, בגבו אל חוני.
"הם ניצלו אותי," אמר חוני בצער, "שאבו ממני כל פיסת מידע. הם הציבו לי מטרה שידעו מראש שתתיישב עם תפיסת העולם שלי. הם הניעו אותי בעזרת המניע הטוב מכולם. אידיאולוגיה. ובזמן שהייתי בטוח שאני מנהל את ההצגה כאן ושהכול בשליטתי, הם הפכו אותי לבמאי זוטר, אפילו לא לבמאי זוטר... הם הפכו אותי לשחקן. מישהו אחר שם למעלה דאג להפוך את ההצגה למחול אימים."
"אלוהים ישמור," לחש רמי.
חוני שתק.
"אבל איך חוני, איך!?"
לא היתה לו תשובה חד-משמעית. לשאלה זו יקדיש זמן מאוחר יותר. כעת עליו לדאוג למשהו אחר. לחייו.
"הם החליפו את הקליעים שוב. זה חייב להיות מה שקרה," ספק קבע ספק שאל העוזר. הוא בחן את פניו של חוני בחיפוש אחר התשובה.
"אינני יודע, וכעת זה לא חשוב," אמר חוני. הוא הניח את המזוודה על הרצפה והחל גורר אותה אל חדר המגורים.
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?" שאל מאחורי גבו.
"לא אנחנו, אני," קבע חוני. לא היתה לו שום כוונה לגרור את האדם ההגון שהיה לשותפו וידידו זה שנים ולקשור אותו בגורלו.
"אני מצטרף אליך מנחם. לא אשאיר אותך לבד בסיפור הזה."
חוני הסתובב אליו באחת.
"לא!" צעק. "אני הייתי עיוור וכעת עלי לשלם את המחיר. אין שום סיבה בעולם שגם אתה תהפוך לחלק מזה. יש לך אישה ומשפחה לדאוג להם. אף אחד לא יודע ולא צריך לדעת שהיית שותף למעשיי!"
"אבל חוני," התפרץ רמי.
"סוף הסיפור!" חתך חוני.
הוא הניח את ידו על יד חברו, וידע שאינו זקוק למילים נוספות.
צלצול הטלפון בחדר האורחים הקפיץ את השניים ממקומם. העוזר ניגש אל המכשיר.
"אל תענה," אמר חוני בקול חותך.
ידו של רמי קפאה באוויר מעל השפופרת הרוטטת.
"עדיף שלא נספק להם שום מידע כעת, עד שאהיה רחוק מכאן," סינן. "ממדינה אחרת אוכל לטפל בזה טוב יותר."
רמי הביט בו בשקט.
"שירות הביטחון הכללי עוד יצטער על היום שגייס אותי לשורותיו," פלט חוני.
הוא ניגש אל שידת הספרים ופתח את אחת המגירות. אחרי חיפוש קצר בתחתיתה שלף ממנה דרכון שבו השתמש רק פעמיים בעבר. הוא דפדף אל העמוד הראשון והביט בתמונה.
"מספיק קרוב," אמר לעצמו וקרא את השם המוטבע בדרכון.
פטריק דיבואה, אזרח צרפתי גאה.
"תביא את המכונית," ביקש מעוזרו. "צריך להגיע כמה שיותר מהר לבן גוריון."
הוא יצא אל הרחבה מחוץ לביתו, בשכונה השקטה בצפון תל אביב. בלי שהעיף מבט נוסף במקום האהוב, שאצר בו זיכרונות רבים כל כך, שעות רבות של חסד ועצב, טרק אחריו את הדלת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם