על הפרק: "סיפורי המזרח התיכון הישן"
בואו לקרוא שני סיפורים מתוך "סיפורי המזרח התיכון הישן" (ספריית מעריב), ספר שמאגד מקבץ סיפורים מצחיקים מאת השופט והמדינאי אליהו נאוי
לאחר מתן פסק הדין בבוררות הבין-לאומית בין ישראל למצרים, שקבע כי אזור טאבה שלחוף ים סוף שייך למצרים, לא נותרו חילוקי דעות באשר לתוואי הגבול בין שתי המדינות. באחד הימים יצאו צוותי מודדים ישראלים ומצרים, בלוויית נציגי האו"ם, לסמן סופית את הגבול, עברו לאורך התוואי, בחולות רפיח, הציבו יתדות סימון, ואחריהם באו הפועלים שהעמידו את גדר התיל.
בקטע שמדרום לרפיח שוטטו עת פני השדה כמה בעלי-חיים שלא נודע למי הם שייכים, ועלתה השאלה לאיזה צד של הגדר יעבירו אותם. בסביבה הקרובה לא נמצא אדם שאפשר לשאול אותו, אז נציגי האו"ם פסקו שיש לאפשר לבעלי-החיים עצמם לבחור באיזה צד של הגבול ירצו לחיות.
ראשונה שאלו את התרנגולות, שכולן השיבו פה אחד: "מצרים!"
"מדוע דווקא מצרים?" נעלב נציג ישראל.
"וכי מה יש לנו בישראל? מחזיקים אותנו בלולים, מאירים את הלולים באור חשמל מסנוור כדי שלא נבחין בין יום ללילה ובלבד שנטיל יותר ביצים, את הביצים שאנו מטילות אנו לא זוכות לראות כי ברגע שהן יוצאות מגופנו הן מסולקות בסרט נע. התרנגולת, למן צאתה מן המדגרה ועד להגעתה למשחטה אינה פוגשת תרנגול זכר בעל כרבולת, ואילו כאן, במצרים, אנו דוגרות על הביצים, משוטטות לנו עם האפרוחים ומנקרות בעשב לחפש תולעים, מכל גבעה קורא לנו תרנגול בנפנוף
העבירו את התרנגולות לצד המצרי ופנו לפרות שרעו באחו. "מצרים!" השיבו הפרות ללא היסוס.
"וכי מה רע בישראל?" תמה הנציג הישראלי.
"בישראל?" מחו הפרות, "בישראל אנו מוחזקות ברפת שאינה אלא מכלאה, כשראשנו נתון בסד ברזל מחובר בשרשרת לתקרה, מזינים אותנו בתערובת חסרת טעם שרק האל הטוב והכימאים יודעים ממה היא עשויה, חולבים אותנו במשאבות חשמל שלוש פעמים ביום, וכשאנחנו מתייחמות – אנחנו מקבלות הזרעה מלאכותית במזרק עשוי פלסטיק מבלי שאנו רואות בחיינו פר זָכר ולו פעם אחת. אין אנו מניקות את העגלים שלנו ואין אנו זוכות ללקק את עורם לאחר המלטתם. פה אנחנו משוטטות בשדה ומלחכות עשב ירוק, העגלים מקפצים על פני הגבעות בין הנקה להנקה ואנו חופשיות לנפשנו. זוהי מצרים, ארץ החופש, וכאן אנו רוצות לחיות!"
בשדה נותרו שני חמורים, גמל ופרד, ולשאלה איזה צד של הגבול יעדיפו השיבו החמורים תשובה חד-משמעית: "כמובן, ישראל."
"מה כל-כך טוב בישראל?" שאל הנציג המצרי.
"בישראל יש דמוקרטיה", השיבו.
"דמוקרטיה?" שאל המצרי בלעג, "וכי מה לכם, החמורים, ולדמוקרטיה?"
"הדמוקרטיה בישראל נועדה לכולם," השיבו החמורים. "וכי מעלה אתה בדעתך כי במצרים יש סיכוי לחמורים להיבחר לפרלמנט?"
במאי 1979 כשהייתי ראש עיריית באר-שבע, ביקר בעירנו נשיא מצרים מחמד אַנְווָאר אִס-סָאדָאת. בכיכר העירייה הוא סקר מסדר חגיגי של כוחות היבשה, הים והאוויר של צה"ל, ולאחר המסדר הזמנתי אל במת הכבוד את האורח ואת סגנו חוסני מובארכּ, לימים נשיא מצרים, את הנשיא נבון, ראש ממשלת בגין ומזכיר המדינה האמריקאי סיירוס ואנס. נישאו נאומים שציינו את סוף המלחמה, "נוֹ-מוֹר ווֹר," וראשית עידן השלום, מגרש החניה של העירייה שופץ והועמדו בו כיסאות למוזמנים ולפמליית האורח, כשמסביב, ברחבת יד לבנים ובית יד לבנים, נקבצו אלפי תושבי העיר לחזות באירוע ההיסטורי.
בתום השמעת הנאומים הוזמנו כל אורחי הכבוד לקבלת פנים שנערכה בלשכתי. האורחים בחדר שוחחו באנגלית ואילו נבון, סאדאת ואני ישבנו בצד ודיברנו ערבית. שיחת רעים קולחת בלי שנופרע, שכן כל מי שניסה להצטרף – לא הבין דבר ומיהר להסתלק. הנשיא סאדאת הביע את התרשמותו מביקוריו בישראל: "לא היו לי הפתעות. למדתי הכול על ישראל, חברה, כלכלה, פוליטיקה, שלטון, גם את הדרך שעברתי במסוק מאל-עריש לבאר-שבע ראיתי בצילומי אוויר, אבל דבר אחד הפתיע אותי היום: השפה הערבית הצחה שבה נשאתם שניכם את נאומיכם. נאומים שלא היו מביישים אילו נישאו בכנסים של ראשי ומנהיגי המדינות הערביות".
"מה הפלא", חייך נבון, "שנינו, ראש העיר ואני, גדלנו בשיח' בַּדֵר, שכונה יהודית-ערבית בירושלים והשפה הערבית היא לנו שפת אם שנייה." "אם כך," תמה סאדאת "אם שניכם ינקתם את השפה הערבית מאותו מקור, איך זה שהערבית שלך קרובה למצרית ואילו הערבית של ה'עוּמְדָא', ראש העירייה, קרובה לסורית-פלשתינאית?"
"זה פשוט," השיב נבון. "אני גדלתי בירושלים כילד עם משקפיים, 'אַבּוּ-אַרְבָּעָה'. ילד עם משקפיים לא זורק אבנים, לא הולך מכות, לא משחק כדור-רגל, לא קופץ גדרות לגנוב פרי... אני למדתי ערבית מן הספרים ואילו ה'עוּמְדָא', ראש העירייה, קלט את הערבית מן השטח, מן ה'זוּעְרָאן', הפרחחים של השכונה."
זה היה המפגש המעניין בחיי וראוי היה שתוכן השיחה ייכתב לפרטיו, במיוחד שהוא, נשיא מצרים, חזה שלא ימות מוות טבעי: "אני שלחתי חיילים מצרים למות למען רעיון, ואני לא טוב מהם."
סאדאת גילה ידע בהתפתחותה של באר-שבע ואף ציין כי אחד מחברי מועצת העירייה הוא יליד מצרים. הוא הביע צער על כי יהודי עדת המזרח, כולל יהודי מצרים, אינם אוהבים את הערבים. "אני מודע לכך ששלושים השנים האחרונות בחיי יהודי מצרים היו קשות, אך כלום די היה בהן למחות את זכרן של שלושת אלפי השנים בהן נהנו היהודים משוויון זכויות ואף נטלו חלק בפיתוח תרבות מצרים וכלכלתה, ובתקופה מסוימת גם בהגנה על גבולותיה?" ואז הוא פנה אלי בשאלה: "האם בחירתך לראשות העירייה נבעה מהיותם של רוב אוכלוסיית באר-שבע יוצאי ארצות האסלאם? מהו אחוז בני עדות המזרח בבאר-שבע לעומת האשכנזים?"
"זו שאלה שקשה להשיב עליה," אמרתי.
"ריבונו של עולם," קרא סאדאת בתימהון, "הכול אצלכם סודי? מה שאלתי, כמה פצצות גרעין יש לכם? איפה בסיסי המודיעין והריגול שלכם במצרים? שאלתי מה מספר האשכנזים לעומת הספרדים. גם זה סוד ביטחוני?"
בדיוק אז נכנס לחדר חתני שהעביר לי פתק מברוריה. "רואה אתה את האיש הזה?" הגבתי, "האיש הזה הוא חתני. הוא נולד בישראל, אביו מיוצאי המַגְרֵב, צפון אפריקה, ואמו ילידת וינה. הוא נשוי לבתי שגם היא נולדה בארץ, אמה ילידת גרמניה ואני, אביה, נולדתי בעיראק. בתי עכשיו בהריון אז איך תגדיר את העובר שבבטנה, אשכנזי או ספרדי?"
"כדי להשיב על שאלתך אני צריך למחשב הגדול בקהיר," השיב סאדאת בחיוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם