זמן סוכר: ראיון עם בריין קנדיז
למרות גילם הצעיר, בריין קנדיז היא היום הלהקה הכי טובה בישראל. זה לא אומר שהם מעוניינים להישאר כאן
הדיסוננס בין בשלותם המוזיקלית לבין חזותם או גילם הצעיר (ממוצע של בקושי 22) לא נראה להם מפתיע במיוחד. "אנחנו חברים שמנגנים יחד המון שנים והגענו למצב של היכרות כמעט עיוורת", טוען עצטה. "בשלוש-ארבע השנים האחרונות גיבשנו את עצמנו בצורה רצינית יותר והתמקדנו מוזיקלית, אבל זה תוצר של המון שנים של משפחתיות".
בין שמדובר בחברות אמיצה ששורדת את מבחן הזמן ובין שזאת תמימות ילדותית פריפריאלית מייד אין הוד השרון, משהו טוב קורה אצל הבריין קנדיז. החינוך המוזיקלי שקיבלו בבית כולל מפגשים בשלבים מוקדמים של הילדות עם קינג קרימזון, לד זפלין, הביטלס וסטרוברי אלארם קלוק, לצד קלאסיקות מקומיות כמו תמוז, קצת אחרת, שלמה גרוניך ואחרית הימים. אייל ויובל פיק מגיעים ממורשת מוזיקלית מפוארת שראשיתה בסבתא רבתא שלהם, נורה וקסלר, פסנתרנית באוסטריה ובעבר המורה המובילה בישראל לפיתוח קול. הייחוס המשפחתי זיכה אותה בקטע אינסטרומנטלי על שמה באלבומם הראשון של ילדי נכדיה, שייצא החודש.
גם החברים האחרים ספגו מוזיקה משלב ינקות, ניגנו מגיל חד-ספרתי ויכולים להיזכר בנסיעות יום שבת ברכב עם ההורים לצלילי הזומביז. בשנה האחרונה מלווה את הרביעייה תהודה חיובית בכל מקום שאליו היא מגיעה. בחודש שעבר, לדוגמה, הם הופיעו לראשונה מול אלפי אנשים בפסטיבל אינדינגב וגנבו את ההצגה.
עד כמה יש לילדות בהוד השרון השפעה על המוזיקה שלכם?
פיק: "הוד השרון זו עיר שעדיין יש בה כמה ריאות ירוקות. תמיד ישבנו, ניגנו ושאבנו השראה משם. יש בה נקודות ספציפיות שהן שחלק מהנרטיב של הלהקה. מקומות שנמצאים ליד הבתים שלנו ושירים שפשוט מכורח הלוקיישן נכתבו בהשראת דשא ושטח פתוח".
במוזיקה שלכם אין כמעט זכר לזעם שאמור לצאת מצעירים ישראלים, בטח בתקופה הזאת.
"אנחנו לא להקה שכותבת על כדור הארץ או על כלכלה ומלחמות. יש המון אהבה בשירים שלנו, ודמיון. הסינגל החדש שלנו, 'Elephant Man', הוא סיפור ביוגרפי על ג'וזף מריק, איש הפיל מהסרט של דיוויד לינץ'. זה מישהו שהוא סוג של גיבור, ככה זה נשמע - אלפנט מן, סופרמן, אקווה מן - למרות שהוא גיבור טרגי דחוי".
יכול להיות שזו בסך הכל תמימות ילדותית שעוד לא הפנימה את חוקי המשחק של העולם שאתם נכנסים אליו?
יונה: "התמימות שלנו זה מה שעוזר לנו גם לשרוד כלהקה. בינינו לבין עצמנו אנחנו כמו ילדים קטנים".
פיק : "שלא תבין לא נכון, אנחנו סוסי עבודה וברגע שאנחנו עושים משהו זה עד הסוף. אנחנו טוטאליים מאוד לגבי העניין הזה. אנחנו יודעים טוב מאוד לתכנן קדימה, הרבה בזכות העזרה הענקית שקיבלנו מדן בהריר מהלייבל בהריר רקורדס, שבאמת אימץ אותנו ובעט בחלק גדול מאוד מהתמימות שלנו, או לפחות בצד השלילי שלה. אנחנו יודעים טוב מאוד מה זו עבודה לטווח ארוך, אנחנו לא פה לסטוץ. זה שפתאום שומעים עלינו בתקופה האחרונה זה לא משהו שקרה בן לילה, אלא אחרי הרבה חודשים של עבודה.
יותר משהם מעידים על תמימות, הביצועים המדויקים בהופעות הסוחפות, האלבום, העטיפה והלוגו הרטרואי מלמדים על קו סגנוני אחיד ומגובש. במהלך השיחה הקורקטית, שלעתים אף גולשת לקלישאות של מוזיקאים שרוצים להוכיח כמה הם מאמינים בעצמם, ניכר שהכל חלק ממהלך מודע. "בלוגו, בעיצוב, אתה יכול למצוא המון מהסיפור שלנו, את הנרטיב של הלהקה", מסביר פיק ואוחז במדבקת הלוגו של הלהקה, שהפכה לאחרונה פופולרית במועדוני רוק ובברים בתל אביב. "אנחנו לא יוצרים משהו שאנחנו לא. בדיוק ההפך. הדרך שבה ההופעה מתנהלת, זה הכל נטו מה שאנחנו חיים".
הדיבורים האלה יוצרים את הרושם שישראל קטנה עליכם.
"ברור שיש קריצה לחו"ל, זה החלום. אנחנו רוצים להגיע גם לשם ונעשה את זה בקרוב".
עד אז תצטרכו לצבור קצת לכלוך של עיר.
"מספרים שכשלנון ומקרטני היו צעירים, ממש ילדים, לנון אמר לפול שמפתיע אותו שלמרות שהוא כזה ילד טוב, יש בו כל כך הרבה רוקנ'רול. אז פול ענה לו 'למה? בגלל שאני לא משתכר כל הזמן ועושה שטויות?', אז זה הסיפור שלנו. רוקנ'רול זו מוזיקה שסוחפת אותך. אחרי כל הבלגן והפוזה, מה שנשאר בסופו של דבר זה המוזיקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם