נפקדת - הוליווד: הסרטים הבולטים של פסטיבל סלוניקי
שלושה סרטים בלטו בפסטיבל סלוניקי: "קאט" האיראני-יפני על במאי סרטים שאינו מוצא עוד אפשרות ליצור, "פאוסט" של אלכסנדר סוקורוב המאתגר ו"טירנוזאור" הבריטי על אלכוהוליסט זועף ואלים
אותו שוז'י הוא גיבור "קאט", סרטו של אמיר נאדרי שהתבלט מעל שאר סרטי פסטיבל סלוניקי ה-52, שננעל ביום ראשון השבוע. נאדרי עצמו הוא סיפור לא קטן. במאי איראני שבשלהי שנות השמונים עקר לארה"ב, שבה הוא משתדל לביים סרטים עצמאיים ובה בעת משמש פרופסור באוניברסיטת קולומביה. דומה שהביוגרפיה הפרטית של נאדרי משתקפת מהאירועים החריגים, הסמליים, המהווים את הרצף העלילתי של "קאט", שהוא סרט יפני לכל דבר למרות מוצאו של הבמאי.
הגיבור הוא במאי סרטים שאינו מוצא עוד אפשרות ליצור. לא זו בלבד שהמפיקים בטוקיו אינם מוכנים לשמוע על הפרויקטים שלו, הרי שגם בתי הקולנוע בגדו בייעודם; הם אינם מקרינים עוד סרטים, אלא חרא הוליוודי המרוח בתלת-ממד צעקני. מחאת הנגד שלו מתבטאת בהפגנת היחיד הסהרורית שהוא מנהל יום יום בחוצות הכרך, וגם בקורס לצפייה נכונה ביצירות מופת שאותו הוא מריץ ערב ערב על גג ביתו.
חייו של שוז'י כפרטיזן אורבני באים אל קצם כשגופת אחיו מתגלה באחד ממועדוני היאקוזה המקומית. מתברר שהאח המת היה היחיד שהאמין בסוג הסרטים ששוז'י יצר, והוא שמימן את עשייתם באמצעות הלוואות שנטל בשוק האפור של טוקיו. זו הסיבה
סמליותה של הקרבה זו מקבלת משנה תוקף מעצם העובדה שהקולנוען החבוט, כמעט מפורק לגמרי, מחזיק מעמד רק בזכות העובדה שהוא משנן לעצמו ללא הרף סצנות נודעות מתוך 100 הסרטים הגדולים בכל הזמנים. לא יהיה זה הימור נועז להניח ש"קאט" יהפוך השנה ללהיט בפסטיבלים הבינלאומיים לקולנוע.
אלכסנדר סוקורוב הרוסי הוא אחד שבוודאי לא ייצור לעולם סרטים מסחריים מהסוג המתארח כיום בבתי הקולנוע. יצירותיו המהוללות ("ימי האפלה", "אם ובנה", "תיבה רוסית") כבר הספיקו להרחיק מעליהן הרבה צופים חסרי סבלנות, ובעיקר חסרי רקע בתרבות האירופית בכלל והרוסית בפרט. גם סרטו החדש "פאוסט" אינו צפוי לתקן מצב חד-משמעי זה.
הפעם נטל סוקורוב את היצירה האולטימטיבית של הספרות הגרמנית - "פאוסט" - ועיבד אותה למסך הגדול. או בלשונו: "זה לא עיבוד, זוהי קריאה בין השורות של היצירה הקלאסית". במילים אחרות - הצופה הסבלני צריך לשמור על ערנות מרבית במהלך שעתיים ורבע, ובה בעת לא לשכוח להפעיל מנגנוני היקש מורכבים לנוכח השינויים בעבודתו של גתה, שכל אחד ואחד מאיתנו נדרש, כמובן, להכיר לפרטי פרטים.
סוקורוב עורך מחדש את המחזה, מוסיף לו דיאלוגים ופה ושם משתיל דמויות שאינן מופיעות אצל גתה. כל זאת במגמה יומרנית לקלוע אל מה שגתה התכוון באמת, כשהוא טווה בחרוזים את המעשה במדען המוכר נשמתו לשטן. גיבורו הבולט של הסרט, שזכה לא מכבר בפרס הגדול של פסטיבל ונציה, איננו המדען המתמכר למנעמי החיים אלא השטן מפיסטו, שמופיע כאן כמלווה בריבית. מגלם אותו בווירטואוזיות אנטון אדשינסקי, המוכר ברוסיה כליצן וכאמן פנטומימה.
מכוער, עם גב מעוות ועם זנב מאחור, משטה מפיסטו בכל משתתפי החיזיון של גתה. מי שמתאם עמו עמדות אסתטיות הוא הצלם הצרפתי ברונו דלבונל ("אמלי", "הארי פוטר"), שמחיה על הבד גרמניה קונספטואלית, חסרת זמן מוגדר. סוקורוב הסריט את "פאוסט" באוסטריה ובצ'כיה, אך סצנות השיא האפקטיביות ביותר צולמו דווקא באיסלנד, שסיפקה לסרט סצנה ארוכה של גייזר לוהט הנראה בדיוק כמו הגיהינום באגדות ימי הביניים.
"אלוהים לא קיים. הרוע כן!", מכריז מפיסטו במה שיכול להיחשב גם כסיסמת הפרסומת לסרט הבריטי "טירנוזאור", עם פיטר מאלן בתפקיד הראשי. זהו סרט הביכורים של פאדי קונסידיין, שזיכה אותו השנה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. קונסידיין, המוכר כשחקן, בחר להתחיל את קריירת הבימוי שלו בסצנה חסרת תקדים, שבה נראה מאלן השתוי כשהוא מניף אלה ומרוצץ את ראש הכלב שלו. בהמשך הסרט מפרקים את הצורה לכלב נוסף.
מאלן, מטובי השחקנים בבריטניה, מגלם דמות של אלכוהוליסט זועף מלידס, שמתקשר עם בני אדם רק באמצעות האלימות. באורח מפליא הוא מתחבר לאישה נשואה (אוליביה קולמן), נוצרית אדוקה המנהלת חנות צדקה. היא לא רק נשואה, היא גם מוכה ונאנסת. כלומר מעגלי חייה יכולים בקלות להשיק לאלה של השתיין, אבל מהצד האחר של העולם האלים, מהצד של טי-רקס המרושע, מלך הדינוזאורים שבעבר שלט בעולם, אך גם נכחד ממנו וסופו שהפך לדמות ב"פארק היורה" של ספילברג מלך הוליווד, ששוז'י היפני כה מתעב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם