מחאה בגרוש: 50 סנט נגד הקפיטליזם
50 סנט הפך לרגב קונטס ומוחה בפייסבוק נגד התאגידים, אבל קומון, שנחשב פעם למשורר רחוב, מכוון היום היישר ללב המיינסטרים. על שני ראפרים במסלולים הפוכים
פיפטי, או בשמו האמיתי קרטיס ג'קסון, הביע את מורת רוחו מקבלת הפנים הפושרת שקיבל משקה האנרגיה החדש שלו, "סטריט קינג", שמרבית הרווחים ממנו מיועדים לתרומה לילדים רעבים באפריקה. בפוסט שפרסם ימים ספורים לאחר מכן המשיך ג'קסון למחות נגד השיטה. "הפוליטיקאים שלנו הם בובות שנשלטות על ידי מי שקונה להם את הכיסא", טען כאחרון המרקסיסטים. "אני פאקין כועס! ילדים מתים באפריקה בכל יום".
קצת מצחיק לעיין בקריאות האקטיביסטיות הללו, בייחוד כשהן מגיעות מאחד האנשים העשירים והממוסחרים ביותר בתעשיית המוזיקה האמריקאית. מלבד מיליוני העותקים שמכר, ההשמעות ברדיו וההופעות, ג'קסון חולש על אימפריית ביגוד, הוא מפתח משחקי מחשב, מתחזק קריירה קולנועית וכעת גם מייצר משקאות אנרגיה. מגזין "פורבס" האמריקאי דירג אותו במקום השני ברשימת הראפרים העשירים בעולם, אחרי ג'יי זי, והונו מוערך בשווי 250 מיליון דולר. הוא חתם על עסקאות ענק עם ריבוק ועם מותג המשקאות ויטמין ווטר ותרם את קולו למשחקי פלייסטיישן. אז מה לכל הרוחות לו ולאנטי קפיטליזם?
בראיונות סיפר ג'קסון שהמהפך הרוחני שלו החל במסע לאפריקה. שם, במהלך סיבוב הופעות, הוא
אז למה דווקא עכשיו, כש-50 סנט מחליט לעשות סוף סוף משהו למען העולם, הוא נתקל בפלופ הראשון בקריירה העסקית שלו? המבקרים טענו שמדובר בקמפיין מעורפל מדי - אם קניית משקה שווה ארוחה לילד אפריקאי, זה אומר שכל ילד מקבל רק ארוחה אחת? - והאשימו אותו בניצול ציני של הילדים הרעבים. אבל ג'קסון, שגדל עם אמא סוחרת סמים שנרצחה כשהיה בן 8, הוא לא טיפוס שמתייאש. הוא יעשה הכל כדי להוכיח שהוא יותר ממכונת כסף שעשויה משרירים ושרשרים.
ובעוד ג'קסון מנסה לבצע את המעבר מראפר ממוסחר ליוצר חברתי כבד משקל, נדמה שקומון (לוני ראשיד לין ג'וניור) נוסע במסלול ההפוך. כשהוציא ב-1994 את "Resurrection", אלבום הבכורה שלו, נחשב קומון למשורר רחוב שכותב על המצב החברתי, על אהבה ועל אלוהים.
המיומנות המילולית המרשימה שלו, לצד החספוס השכונתי שקיבל בגטאות הדרומיים של שיקגו, הפכו אותו לגיבור. המפגש עם קניה ווסט כבר הזניק את קומון לרמה חדשה של הכרה, והוא הפך לראפר לכל המשפחה.
ב-2006 הוא אף נבחר להיות פרזנטור של גאפ, ותרם גם את שיר הנושא. הקמפיין גרר לא מעט הרמות גבה, וב-2008, כשיצא האלבום "יוניברסל מיינד קונטרול", שהתפקע כולו משירי מסיבות, בחורות וזיונים, היה כבר ברור שקומון צועד בכיוון חדש ומכוון למאסות.
ההכרה המיינסטרימית שמתבטאת גם בקריירה הוליוודית, הגיעה לשיאה כאשר הוזמן על ידי מישל אובמה להקריא שירה בערב חגיגי בבית הלבן, הזמנה שגררה ביקורות חריפות, אך חסרות כל שחר, מצד העיתונאי הימני ביל אוריילי, שטען כי קומון מעודד אלימות בשיריו.
המיני שערוריה לא יכולה היתה להגיע בתזמון טוב יותר, רגע אחרי שסימן וי גם על המוצר המשלים של כל ידוען, ספר זיכרונות שנכנס לרשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס", ורגע לפני שהוא מוציא אלבום חדש. בסינגל הראשון מתוכו, "בלו סקיי", קומון חוזר לליריות של החומרים המוקדמים שלו, אבל משהו בו נשמע שונה; מרוכך יותר, שבע יותר, מודע להיותו חלק מהזרם המרכזי ועל כן גם זהיר יותר. לא כמו 50 סנט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם