התחלה. אמצע. וסוף: אורלי קסטל-בלום מרוששת
לאורלי קסטל-בלום נותרו שבע שנים לחיות, כך לפי חשבון הבנק שלה. היא עדיין נאלצת לקחת כסף מאמה הקשישה ומקבלת כמה מאות שקלים בשנה מתמלוגי ספריה. למי אכפת?
מיליון וחצי שקלים, הם מה שנותר לקסטל-בלום לאחר שמכרה את הדירה שלה במעוז אביב ועברה להתגורר בבית (עם גינה. עניין הגינה מאוד חשוב) בשכונת תל-ברוך הישנה, בצפון תל אביב.
קסטל-בלום, קרוב לוודאי הסופרת העברייה החשובה ביותר החיה כיום - מאחוריה 14 ספרים (בהם "דולי סיטי", "לא רחוק ממרכז העיר" ו"המינה ליזה"; ספרה האחרון עד כה, "חיי חורף", הגיע לרשימת חמשת המועמדים הסופיים ב"פרס ספיר"), מרביתם מוכרים על ידי מבקרי הספרות כמרכיבים הכרחיים בפסיפס הקאנון הישראלי - מצויה במצב קשה מאוד. מדאיג, למען האמת.
לאחר הראיון, היא צלצלה להדגיש שהיא "ספרדייה גאה. אני לא רוצה שירחמו עלי", אבל כל מי שמתעניין בספרות ישראלית וחרד לתרבות הישראלית ולגאונים המעטים שעדיין פועלים בתוכה, צריך להיות מודאג מהמצב שהיא מתארת. מקצוע מוזר בחרה לעצמה קסטל-בלום (בת 50, ילידת תל אביב), כאמור: סופרת. "אמא שלי מאוכזבת ממני. שהלכתי ונהייתי סופרת. המקצוע הזה... איזה מקצוע זה?"
היא לא גאה בבת שלה, הסופרת המהוללת, עטורת הפרסים והתשבחות?
"גאה? מה גאה? היא עייפה ממני. אין לה כוח אלי. שילמה עלי יותר מדי כסף. אני לא רוצה לדבר לא יפה על אמא שלי. בכל זאת... היא אמא שלי. והיא עייפה. היא עייפה מהבת שלה, הסופרת. היא אישה זקנה. היא אמרה לי, 'אני גמרתי לתת לך'. אבל היא ממשיכה לתת לי. בלי אמא שלי הייתי... לא הייתי היום".
מה זאת אומרת, "שילמה כסף"?
"מיליונים. כמה מיליונים. לאורך עשרים וחמש שנים. כדי שאוכל לכתוב".
את לא מצליחה להתפרנס מספרות?
"לא, אי אפשר. מתמלוגים אי אפשר. אני לא מוכרת הרבה ספרים. וההוצאות שולחות לי ניירות. תסתכל על זה (מראה דו"ח תמלוגים על אחד מספריה - ש"ג). מה זה? זה עברית? איך אפשר לקרוא מה כתוב פה? אני לא יודעת... העיקר שעברתי דירה, שיש פה גינה ושמש נעימה, אפילו בחורף. אני עושה קידוח בעשירון העליון ככה, עם הדירה הזאת והגינה".
כמה תמלוגים את מקבלת בשנה, מכל היצירות שכתבת?
"שום דבר, בטל בשישים. מאות שקלים בשנה. אני לא יודעת לאן זה הולך. לפעמים הם גם שוכחים לשלוח לי אותם".
אני רוצה להבין: מכל יצירות המופת שלך, שתורגמו גם לשפות זרות, את מקבלת רק מאות שקלים בשנה? אני לא מאמין.
"אבל מה אתה חושב קרה לדליה רביקוביץ' ולדוד אבידן? הם לא כתבו יצירות מופת? עזוב אותי, תוחלת החיים של סופר או משורר בישראל היא 60. וזה רע".
ואז?
"ואז הוא מת. תראה, יש שחיקה גדולה מאוד. המקומות שאתה יכול לפנות אליהם כדי לקבל תמיכה הם מעטים. למשל, קרן יהושע רבינוביץ' - פעם בשנה, בין עשרת אלפים ל-30 אלף שקלים, וזה גם כולל השפלה".
מה זה השפלה?
"אתה מקבל מבט, מאיזה בן אדם מסוים שלא מסתכל עליך בעיניים - למרות שזה לא הכסף שלו, זה כספי ציבור - כאילו שזה הכסף שלו, והוא לא יכול; כאילו אתה קבצן. אבל אולי בעצם אני לא צריכה להיות לא נחמדה אליהם - בכל זאת, הם נתנו לי כסף. מקום שני זה אקו"ם שמלווה לך כסף, מלווה
נותן לך לשנתיים הלוואה של עשרת אלפים שקל".
יש את פרס ראש הממשלה.
"פרס ראש הממשלה, מותר לקבל אותו שלוש פעמים בחיים. קיבלתי אותו שלוש פעמים. אז אני צריכה למות עכשיו, זה מה שאני מבינה מזה. אבל קיבלתי פרס על מפעל חיים בגיל 42 של אוניברסיטת בר-אילן, שלושים אלף שקל, זה היה בסדר. זה עזר לי קצת".
אז את פשוט הולכת ורודפת אחר תרומות?
"קבצנות, קבצנית, זה מה שאני. אז אמרתי: 'נגמר-נגמר-נגמר, די אני לא יכולה'. כל הזמן תמרנתי, הצלחתי לתמרן משנת 98', מאז שהתגרשתי, עד היום, יפה מאוד. גם למדתי להיות גבר".
מה זה אומר?
"גבר. גבר-גבר. אתה צריך להיות גבר כדי להסתדר בישראל. המדינה קשה, אנשים פה מאוד אלימים. עכשיו אני מנסה לחזור קצת לממדים הנורמליים כדי שהטסטוסטרון לא יהרוס לי את הפרצוף לגמרי, ויצמחו לי באמת שערות, אבל כל זה היה מאוד קשה: גם להיות סופרת, גם לגדל את הילדים בשנות האלפיים, לבד, כמעט".
אבל איך את מצליחה לשרוד בתנאים האלה? ממה את מתפרנסת בעצם?
"אמא שלי משלמת לי את זה, אמי הקשישה. ואני באמת לא יכולה יותר עם זה. תראה - אי אפשר, היא לא המדינה. זה פדיחה. היא מחזיקה אותי. זה לא, אי אפשר, מה זה פה, אבא גוריו? ועשיתי גם הרבה קומבינות כדי לשרוד. אבל נגמרו לי הקומבינות. התעייפתי. נגמר לי הדמיון לקומבינות. והנושים,
את באה לבנק ואומרת, "אני רוצה משכנתה". ומה קורה?
"אני מספרת סיפור. מתלבשת יפה, ומספרת סיפור, שהוא אמיתי, ומבקשת עוד משכנתה. ככה זה היה כל שנות האלפיים, וככה באמת הגעתי לסכום מאוד יפה של משכנתה".
כמה?
"איזה 800 אלף שקל. כל פעם הייתי מבקשת עוד מאה אלף".
כדי לחיות, לא כדי לקנות בית.
"כדי לכסות מינוס. עד שלבסוף נגמרה לי הזכות למשכנתה. הבנק לא הסכים להלוות לי יותר כסף. עכשיו, מאיפה הייתי לוקחת רעיונות מה לעשות? הייתי קוראת ביוגרפיות של אמנים. ודווקא לאמנים הפלסטיים היו רעיונות מאוד יצירתיים. מרמברנדט לקחתי את הרעיון להחתים את הבת שלי על ערבות. אף אחד לא היה מוכן לחתום לי ערבות, כולל כל החברים הטובים, אז לקחתי את הבת שלי והכרחתי אותה לחתום על הלוואה של 123 אלף שקל. ואמרתי לעצמי,'טוב, הרעיון של רמברנדט, כנראה שהוא השפיע יותר טוב על הבן שלו, אבל לא על הבת שלי'".
אבל אורלי, על מה הלך כל הכסף? לקחת הלוואות ענק ואמא שלך שילמה המון כסף. מה קרה לכסף?
"הלך על לחיות. תשמע, אני גידלתי אותם בחממה במעוז אביב. וכל הזמן כל מה ששמרתי עליו באמת זה האינטגריטי, שזה עולה המון כסף באמת לשמור עליו; לא לעשות לובינג, לא לשבת במושב לצים, לא להתחכך, לא להתלכלך, כמה שאפשר. אתה יודע, להבריז מארוחות מלוקקות ונשפים של, אתה יודע...".
כל ענייני הברנז'ה האלה.
"אז לשמור על עצמך, זה עולה הרבה כסף. כמובן שבדרך, כאישה, יש לך אפשרויות להתקדם. יכולתי כאישה בדרך לעשות כל מיני דברים, ולא עשיתי אותם, בגלל שפשוט הייתי נשואה, זאת התשובה באמת. לא עלה על דעתי. לא עלה על דעתי. והיו לי הצעות. הציעו לי כל הזמן. אני הייתי פעם אישה... אבל אל תכתוב, יחשבו שאני איזו זקנה ערירית".
את ממש לא זקנה, ויופייך עדיין נשמר לך. אבל אני רוצה שתסבירי לי, איך נקלעת למצב הזה שאת חייבת כל כך הרבה כסף ונאלצת למכור את הבית שלך, את הנכס היחיד שלך, כדי לחיות?
"אני עקצתי את עצמי (צוחקת). תכתוב שאני הסופרת שעקצה את עצמה. אבל אני אמנף את זה. זה מה שעושים היום, ממנפים דברים. גם אני אמנף, אל תדאג".
אני לא מבין. מה התוכניות שלך?
"אולי אסע לצרפת, אני מדברת צרפתית. אני אקנה שם דירה ואני אכתוב שם. ב-94', אחרי ש'דולי סיטי' יצא בצרפת וכתבו ב'לה-מונד': 'קפקא הגיע לתל אביב', אז לא הייתי אופורטוניסטית. הייתי צריכה לקחת את הילדים לפריז ולהרביץ שם איזה שלושה ספרים, על הצרפתים, ולפרוץ שם ולחזור לפה עם כסף. אבל אף פעם לא הייתה לי היוזמה. אבל הפעם אני אמנף את זה. אני לא פוסלת שאקנה בית ביוון בשמונים אלף יורו, אשכיר אותו, אקנה עוד בית במונפלייה, בצרפת - זה מקום מדהים, הכי מדהים - אשכיר אותו, ואז תהיה לי... יוון אולי זה לא המקום הכי אידיאלי, אבל אולי כדאי לנצל את זה".
על מה את מדברת? מה, את איל נדל"ן, טייקון? נשאר לך קצת כסף לחיות עוד כמה שנים ללא נדבות, איך תקני דירות?
"לא, אני אמנף את זה. תראה, אני נכנסתי למונפלייה, יש אפשרות לקנות דירת חדר וחצי, בית ישן, שזה הכי יפה, בסביבות 150 אלף יורו. זה פשוט יהיה יותר יפה להוריש לילדים דירה במונפלייה ודירה ביוון מאשר איזו חירבה בלא יודעת איפה. אתה מבין? אני רוצה להשאיר להם משהו. שלא יגידו שרק לקחתי".
ההידרדרות הכלכלית של קסטל-בלום החלה לאחר הגירושים מגדי בלום (עיתונאי, כיום עורך המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות") בשנת 1998. מאז, כדי לחיות, היא נעזרת באימה ("היא אלמנה של עובד אל על. מה היא יכולה לעשות? היא אמרה לי 'את לא סופרת, זה פרזיטיות'. אני פרזיטית. זה מה שאני. אני לא בן אדם, אני פרזיט"), לוקחת משכנתאות, מקוששת מענקים מקרנות לסופרים, עושה מעט מאוד הרצאות ("אני לא יכולה. זה חוסם אותך. לשבת שמה, לדבר... אני סופרת. איך אפשר ככה לכתוב? זה חוסם לך את הכתיבה") וסדנאות (כרגע היא מלמדת בבצלאל), אבל גם בכך אינה מצליחה להתמיד ("אוניברסיטת תל אביב. הם מלמדים את הספרים שלי, אבל פיטרו אותי משם. הסטודנטים עשו עצומה, טענו נגדי שאני לא קוהרנטית. אתה מבין את זה? לספרים יש שם מקום ולסופרת אין").
לאחר שהחובות שלה האמירו, היא החליטה השנה למכור את הדירה שלה. "אחד הרגעים בהם
החלטתי למכור את הבית היה בסטימצקי", היא מספרת, "כשראיתי מבצע של שלושה ספרים ב-80 שקלים . משום מה המבצע הזה שבר אותי. אמרתי, תעזבי אותך, זה בכלל לא מקצוע, זה לא זה, הכל היה לשווא, כל העבודה הייתה לשווא. כל מכירת הבית, זה נעשה מאחורי הגב של כולם. של המשפחה. הם לא יודעים כלום.
"זה כמו מבצע צבאי, אני עושה את זה בהיחבא. והילדים כועסים עלי ואמא כועסת עלי. אבל אין לי איך. אם אני לא מוכרת את הבית, אני לא חיה יותר. אין לי איך. אז אני עוקצת את עצמי. מוכרת את הבית, ועכשיו ממה שנשאר מההפרש בין החובות למכירה, אני אחיה. אבל אני לא מתלוננת. יש פה אור מצוין בבית ותראה איזה אוויר יש כאן לנשום. הדירה עם הגינה, זו הייתה החלטה נבונה. חזר לי כאן כושר הכתיבה. שם (בבית במעוז אביב, שמכרה - ש"ג), הכתיבה הייתה לי חסומה. כאן, אני כותבת עכשיו. אני, עכשיו, מצבי הרבה יותר טוב".
אבל מה התוכנית הלאה? הרי יש לך סכום כסף שיספיק לתת לך חיים בישראל לשלוש-ארבע שנים, לא יותר.
"ביקשתי מהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני שמכרתי את הבית לחתום איתי על הספר הבא-הבא - אחרי זה שאני כותבת עכשיו - בשביל המקדמה. והם אמרו לי, 'בחייך אורלי, זאת פיקציה'".
מה זאת אומרת? שלא תכתבי אותו? כאילו, שתמותי?
"כן, כנראה. אולי. אז כאילו חשבתי שיש להם בדיקות שלי, נורא נעלבתי. זה נורא לא יפה להגיד לסופר, 'הספר הבא שלך זה פיקציה'. אז קודם כל, ברור שזו פיקציה, אבל אולי יש לי טרילוגיה נוספת לכתוב על משהו? מה? למה? אתם חושבים שאני עומדת למות? אתה מבין את ההרגשה? הם משפילים אותך עד עפר, משפילים אותך, איזה השפלות. נורא משפילים סופרים, גם בהוצאות ספרים. כולם משפילים. ואני יודעת גם עכשיו את הכרונולוגיה או הכרוניקה של ההרס העצמי הזה של (דוד) אבידן ושל דליה (רביקוביץ), איך האנשים האלה מתים בהזנחה הזאת. זה לא הם מזניחים את עצמם, זה פשוט היחס פה במדינה לאמן. זה בקנאה והשנאה והזלזול וההתייחסות אליך כאל יצור טרחן".
מי מתייחס אלייך ככה?
"כולם. זה ככה מסביב. יש ככה התייחסות. אתה טרחן, שב תכתוב, זה נורא. כאילו'תשתוק, תשתוק ותכתוב'. אמרו לי שיחפשו לי ספונסר, מישהו מההוצאה אמר שיחפשו לי ספונסר והוא יממן את הכתיבה. אבל לא מצאו, כי למי אכפת? ופעם מישהי אמרה לי, לא רוצה להגיד איפה, 'את אישה. תעשי מה שנשים יודעות לעשות. תמצאי בעל. תמצאי גבר. תהיי מוחזקת'. אתה מבין? אתה שואל את עצמך, לאן הולך כל החומר הספרותי?"
לאן?
"הוא מתפזר, הוא לא הולך לטייקון אחד, הוא פשוט נחתך לכמה: חנויות הספרים, ההוצאות, הזה, הזה, ואתה - בתור זה שהשקיע את החיים שלך - לא מקבל בעצם כלום. פה ושם איזה זריקה חזקה של תהילה, כבוד וזהו. ואתה נזהר שלא להיכנס לשום היבריס, אולי שמח לכמה רגעים, אבל לא נותן לעצמך יותר מזה, כי אין יותר מזה, לא משאירים לך כלום. האמת היא שזו לא מדינה תרבותית, ואין פה תרבות ממש. וגם הצבר, החדש, הצבר הזה בן ה-30, בן ה-40, הוא עושה לביתו. הוא ממנף דברים. הוא באמת עושה לביתו והוא לא מחפש את הנשגב, לא מעניין אותו כלום".
אז כדברי קהלת, למי אני עמל? למי ובשביל מה את כותבת?
"אני כותבת לעשב השדה. תראה איזה צמחים יש כאן בחוץ: אני כותבת להם. ההורים שלי עלו ממצרים לישראל מטעמי ציונות, והציונות הזאת השתרשה אצלי חזק מאוד, אבל אני קצת בהלם ממה שקורה לי. אז אני לא יכולה להגיד לך שאני לא ישראלית - אני לא אקרע את תעודת הזהות שלי או משהו כזה - אבל אני קצת בהלם".
את אוהבת את המדינה הזאת בכלל?
"לא. אפשר לומר שלא. תראה, כשהייתי בחו"ל, אני ממש כל הזמן רציתי לחזור. אבל עכשיו, יכול להיות שנשברתי. אני חושבת שאני והמדינה צריכות ללכת לטיפול זוגי. אנחנו במשבר ביחסים. אנחנו צריכות עזרה מקצועית להתגבר על המשבר. וזה קודם כל משבר אמון. אני נתתי ולא קיבלתי, אני עשיתי'ואהבת לרעך כמוך' וקירוב לבבות והצטחקתי, הלכתי לקראת המון בני אדם, וחשבתי שכל ישראל חברים, כל מיני דברים כאלה. דברים שעליהם הולכים היום לטיפול. ואומרים לי:'בעיה שלך, רומנטיקנית חסרת תקנה'. אני הייתי רומנטית בתפיסה שלי את ישראל".
ואיך ישוקם המשבר הזה?
"צריך לחוקק חוק, שבו, נגיד, מחיר ספר אסור שיירד מתחת ל-54 שקלים. כמו שאתה לא מוכר פריג'ידר של איזו חברה ב-300 שקלים , אתה לא תמכור ספר. זה מבזה. וצריכים להקים קרן של המדינה - שיבחרו 30 או 40 סופרים, ושהמדינה תעזור להם. ואם זה לא חשוב לאף אחד, אז שיגידו 'אנחנו לא רוצים סופרים בישראל' ולא רוצים אמנים. שיגידו. שיגידו, כדי שנדע ללכת מכאן. אני מבקשת את זה מהמדינה. לא, אני דורשת שיקימו קרן כזאת, כדי שאני לא אצטרך להיות קבצנית. אתה מבין, אני ממש קבצנית".
מה את חושבת, שהספרות בישראל בסכנה?
"יכול להיות, אני לא יודעת. (הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס) בורחס, אם היה נולד בארץ, בגיל 20 היה מת. כל האנשים האלה לא היו שורדים פה. וולטר בגיל 34 היה מת. הם לא היו שורדים פה. אני לא חשבתי שאגיע לגיל 50. איך הם היו חיים? כל האנרגיה של הקומבינות הישראליות, עם הקריצה, לבורחס היה כוח לזה? הוא היה מצליח בקומבינות כאן? את כל האנרגיות שלי על קומבינות גמרתי בין הארבעים לחמישים שלי. אין לי יותר מקום לקומבינות, אתה מבין? התחמושת נגמרה. מזל, כי בדיוק הילדים גדלו. אין לי תחמושת, אני לא יכולה אפילו לבשל יותר, אין לי כוח".
אז מה יקרה?
"אני אשתדל בשבע השנים האלה שקניתי עכשיו עם הכסף ממכירת הדירה לפעול בחוכמה, ולתת לעצמי אחר כך עוד עשר שנים. אני יודעת שאני לא מקבלת עזרה, כי אני ספרדייה גאה, אז אני לא מבקשת עזרה".
חוץ מאמא.
"לא, לא. אני גם לא מבקשת ממנה יותר, אני גם לא רוצה. מה זה, היא קרן רבינוביץ'? אני, כמורה, מאתרת כישרונות, ואני אומרת לסטודנטים האלה, המוכשרים: 'תשמעו, אתם חייבים בין השאר לסחוט את המשפחה'. כדי להיות סופר, אתה מוכרח לסחוט את המשפחה. אני מלמדת אותם איך לסחוט אותם, פשוט כך, כדי לחיות. יש כאלה שיעברו גיהינום, אתה רואה את זה עליהם".
ואם תוכנית המינוף שלך לא תצליח? בינתיים לא הוכחת את כישרונך, אומר את זה בעדינות, בניהול פיננסי. מה תעשי אם התוכנית תיכשל?
"אם אני אשאר בלי פרוטה? כן, זה החשש הגדול של המשפחה גם. אבל אני לא אפול על אף אחד. אני לא אפול על הילדים. אני אמצא לזה פתרון. זה לא כזה דרמטי. בסופו של דבר, זה לא דבר כל כך נורא. אני לא אגיע למצב של הומלסיות, חס וחלילה, אני לא אדרדר, אני לא אגיע למצב שאני אמלא דלק ב-20 שקל , כדי לנסוע. לשם אני לא אחזור, היה מספיק נמוך בשבילי, תודה רבה".
אבל איך תימנעי מזה?
"אני, קודם כל, יש לי תוכניות, אל תראה אותי ככה. עצם זה ששכרתי פה את הבית מראה לך שאני מתכוונת להיטיב עם עצמי ולהגליד. מגליד פצע רציני פה עכשיו, סוף סוף. אני לא מקללת ואין בי מרירות, אני לא רואה עצמי מסכנה וזה הרבה. אני לא אומרת 'מדינה זבל', אין שום התנהגות פסיכוטית. יש קבלה אפילו. זה הגורל שלי, נולדתי יהודייה בישראל, בצ'רנוביל".
מה הכוונה בצ'רנוביל?
"מאז שקראתי את המאמר הזה על החיות בצ'רנוביל ועל מה שקורה להן, אני מתה לנסוע לשם לראות את זה במו עיני. קראת את הכתבה על זה? איזה מוטציות קורות שם, לחוחיות ולציפורים. ציפורים ברחו משם ונוצרו שם שפמנוני ענק, וגרים שם אנשים שמטהרים. כי אני אגיד לך מה: עכשיו אני לא מרגישה מרוססת כמו שהרגשתי בבית הקודם. הרגשתי שם ממש מרוססת בקרינה, כי הוא לא היה שלי, מיליון ממנו לא היה שלי. אבל עכשיו החזרתי את כל החובות, חוץ מהפסנתר ועוד כמה קטנים".
המשך הראיון מתפרסם במוסף סופשבוע שיוצא היום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם