ספרות ערבית, יש דבר כזה?
הישראלים אולי להוטים לקרוא כתבות על שכניהם, אבל רובם מפגינים אדישות לספרותם. כנס באוניברסיטה העברית מנסה לתקן את המצב
היום ומחר יתקיים באוניברסיטה העברית הכנס "ספרויות ערביות מודרניות בעברית", שמארגנים פרופ' חנן חבר ועמרי גרינברג. הכנס, במלאות 25 שנה לרומן "ערבסקות" של אנטון שמאס, יבחן את היחסים - המתוחים על פי רוב - בין השפה והספרות הערבית לשפה והספרות העברית.
ההתחלה היתה מבטיחה דווקא. במאה ה-19 תורגמו סיפורים מערבית בכתב העת "לוח ארץ ישראל", ושם היתה דמות הערבי דוגמה לאדם אציל, גיבור מוסרי, רעב שמאכיל את חברו, מארח שימות כדי להגן על אורחו. הכל ברוח הגישה הרומנטית שהביאו איתם יהודי מזרח אירופה.
אבל כל זה הוא זיכרון רחוק. מאז קום המדינה תורגמו מעט ספרים מערבית לעברית, ורובם לא זכו להצלחה. גל התרגומים המשמעותי הראשון היה בשנות השבעים והשמונים, בעקבות מלחמת ששת הימים, שאז הואילו היהודים בישראל לגלות עניין בשכניהם. אחרי מלחמת יום הכיפורים הצטמצמו התרגומים, אבל הם שבו והתחדשו עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1977. גל תרגומים נוסף החל בשנת 2000, אולי כתגובה מאוחרת להסכמי אוסלו, אבל אינתיפאדת אל אקצה שמה לו קץ.
בעשור הזה הוקמה הוצאת אנדלוס הייחודית, שהוקדשה לתרגומים מן הספרות הערבית המודרנית, ופרסמה ספרים של חנאן אלשיח, מחמוד דרוויש, אלטייב צאלח, אליאס חורי, הודא ברכאת ואחרים. אבל אנדלוס התמודדה מאז ומתמיד עם מיעוט קוראים ועם
סיכוייו של סופר כותב ערבית להיכנס לרשימות רבי-המכר בישראל מזעריים. נראה שהסופר הערבי המתורגם ביותר לעברית הוא נגיב מחפוז המצרי. אולי מפני שהישראלים מופיעים מעט מאוד ביצירותיו. כעשרה מספריו תורגמו לעברית, ובהם הטרילוגיה "בית בקהיר", שתרגם הסופר סמי מיכאל.
בכנס שייפתח היום באוניברסיטה העברית ידבר הסופר והעיתונאי סלמן נאטור על המתח שבין פוליטיקה לפואטיקה. "הייתי רוצה לכתוב סיפורים על אהבה, על הטבע, על מוסר, על אידיאות פילוסופיות, אבל יש לי מחויבות מוסרית להתייחס למציאות. אנשים נהרגים, אנשים סובלים, יש תחושה של מבוי סתום, שאנחנו מתקדמים לקראת קטסטרופה, ואתה, הסופר, רוצה למנוע את זה".
ספרות יכולה למנוע את זה?
"ספרות יכולה ליצור אטמוספירה, אולי כזאת שמקדמת רוגע ושלום. מי שיכול למנוע מלחמות זה גנרלים ופוליטיקאים. התפקיד שלנו הסופרים הוא להעמיד אלטרנטיבה למה שיש".
שני מרכזים ספרותיים גדולים פעילים היום בעולם הערבי - האחד בקהיר והאחר בביירות. "הספרות הערבית עוברת תהליך פרוגרסיבי", אומר נאטור. "יש שחרור מדפוסים קלאסיים של הספרות הערבית - למשל לכתוב על העבר, על המסורת. היום קורה ההפך: יש ניסיון לנפץ ערכים מסוימים. יש סופרות שכותבות יצירות מרתקות על שחרור האישה. למשל הסופרת הלבנונית חנן אלשיח והסופרת הכווייתית לילה אל עותמאן".
נאטור מזכיר את הסופר המצרי יוסוף זידאן, שכותב על ההיסטוריה הערבית מנקודת מבט ביקורתית. ועוד הוא מזכיר את הסופר הפלסטיני שחי בירדן, איברהים נסראללה, שכותב על הזיכרון הפלסטיני.
בדומה למה שקרה אצלנו, בשלושת העשורים האחרונים החל העולם הערבי להעדיף פרוזה על פני שירה. "יוצרים הבינו שברומן הם יכולים לכתוב על יותר נושאים", אומר נאטור, "יש בו מקום לפנטזיות ולמציאות, מקום לדעות פוליטיות וחברתיות. הרומן הערבי העכשווי ביקורתי יותר מאי פעם. הכותבים מבינים שלא צריך לקבל הכל כמובן מאליו, ומקדמים ערכים של חופש, של דמוקרטיה ושל זכויות אדם".
נאטור סבור שהחברה הערבית הושפעה מהספרות. לדעתו האביב הערבי התעורר בעקבות שינויים תרבותיים ולא להפך, כלומר קודם באה התרבות, ורק אחר כך באה הפוליטיקה.
הספר הערבי המצליח ביותר בישראל, כך נראה, הוא "האופסימיסט" של אמיל חביבי, שהתפרסם לראשונה בעברית ב-1984. זה קרה בזכות התרגום של אנטון שמאס, בזכות ההצגה שהעלה מוחמד בכרי לפי הספר, וגם בזכות העובדה שחביבי היה חלק טבעי מהחברה הישראלית: חבר כנסת שגם קיבל את פרס ישראל לספרות. ב-1986, שנתיים אחרי שתרגם שמאס את ספרו של חביבי, פרסם בעצמו את הרומן שהכה גלים "ערבסקות". עמרי גרינברג, ממארגני הכנס, מצביע על שני הרומנים הללו כבולטים ביותר שכתבו סופרים ערבים ישראלים. אליהם הוא מצרף גם את "ערבים רוקדים", הרומן הראשון של סייד קשוע.
"בין אנטון שמאס וחביבי יש קו מחבר ברור מאוד", אומר גרינברג. "ב'ערבסקות' שמאס לוקח מוטיבים מתוך 'האופסימיסט' וכותב אותם מחדש, אבל הפוך.'האופסימיסט' חוזר על חלום שסעיד, גיבור הספר, חולם - הוא עומד מול כולם על ראש עמוד גבוה. ב' ערבסקות' שמאס חוזר על הזיה שבה הוא נמצא בתוך בור. זה היפוך: חביבי התמקד במקום של הערבי בחברה הישראלית, כמישהו שכל הזמן אפשר להסתכל עליו, הוא חשוף וכפוף לרצונות של אחרים ואין לו אפשרויות מילוט. אימפוטנט. שמאס הלך למקום אישי יותר - הוא רוצה להוציא את הערבי מהמקום הכפוף, מיחסי הכוח הלאומיים. שמאס מסוגר עם עצמו. והמקום הזה הופך גם מיני מאוד וממומש.
"המשותף עם לסייד קשוע זה שגם 'ערבסקות' וגם 'האופסימיסט' הם פסאודו אוטוביוגרפיים. 'ערבים רוקדים' של קשוע ממשיך את הכיוון של סופרים פלסטינים ישראלים שמשחקים עם הגבולות בין מה שהציבור יודע עליהם לבין הפואטיקה שלהם".
גם בכיוון השני - תרגומים של ספרות עברית לערבית - המצב אינו מעודד. מהשנים האחרונות זכורים תרגומים לערבית של עמוס עוז, סמי מיכאל, אלי עמיר. נאטור עצמו תרגם וערך בשנים האחרונות שלוש אנתולוגיות מן הספרות והשירה העברית, שיצאו לאור ברמאללה. היו שם סיפורים של עמוס עוז, בנימין תמוז, שירים של ביאליק, יהודה עמיחי.
"הכנס באוניברסיטה העברית מעלה את החשיבות של דיאלוג תרבותי לא כדי להתחנף, אפשר להיות ביקורתיים. אפשר להכיר את האחר לא בשביל להילחם בו, אלא כדי לנסות להבין אותו. להבין את הקודים הפנימיים, את הקופסה השחורה של האחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם