המלכה קייט: קייט בוש חוזרת, גדולה כמו תמיד
למרות שהיומרנות שלה יכולה להעיק לעתים, האלבום החדש של קייט בוש מלמד שלא משנה כמה זמרות ינסו לחקות אותה, אף אחת לא תצליח להישמע כמוה
השבוע הצטרפה אליהם קייט בוש עם אלבומה החדש, "Fifty Words for Snow", הראשון שלה מאז 2005 שכולל חומרים חדשים. שבעה שירים ארוכים ומתפתלים - גם הקצרים מגרדים את השבע דקות - שחוברים יחד לרכס מושלג של סיפורים חורפיים.
קצת כמו טום וייטס, עוד יוצר ייחודי שהוציא לאחרונה אלבום חדש, בוש תמיד היתה מהאמנים האלה שלא ניתן לתאר בלי ליפול להגדרה מעגלית. במילים אחרות, קייט בוש נשמעת כמו קייט בוש. גם היום, אחרי ששינתה באופן בלתי הפיך את משמעות המונח "זמרת/יוצרת" והשפיעה על המוני הזמרות שבאו אחריה, מטורי איימוס ועד נציגות צעירות כמו ג'ואנה ניוסום, פלורנס וולש ובט פור לאשס, אף אחת לא מתקרבת לשחזר את הצליל שלה.
מעבר להגשה האינטנסיבית ולאוזן החד-פעמית כמלחינה, ההבדל טמון קודם כל ברוחב היריעה. בוש לקחה את מכלול הנושאים המקובל לשירי פופ נשיים בשנות השבעים - מנעד שנע בין "למה הלכת" ל"כמה טוב שחזרת" - ונפטרה ממנו לחלוטין לטובת עולם פנטזיות פנימי. השירים שלה החליפו אינספור נקודות מבט, תקופות ודמויות מבלי לעגון במציאות אחת ליותר מדי זמן. דווקא בזכות הסקרנות התזזיתית הזאת הצטברה אמירה עמוקה הרבה יותר על אהבה, מין ונשיות.
הבחירה בנושא אב יחיד לכל שירי האלבום החדש עוזרת לנטרל את הנטייה של בוש להתפזר. במקום, היא מוצאת עוד ועוד דרכים מקוריות להאיר את העולם המושלג שבראה בלי לצאת לרגע מפוקוס. "Snowflake" הפותח מושר מנקודת מבטו של פתית שלג בדרכו לאדמה (בביצוע מלאכי של בנה של בוש, אלברט), "Wild Man" מפגיש קבוצת מטפסים בהימלאיה עם יטי, איש השלג האגדי, ואי אפשר שלא להזכיר את "Misty", שבו בוש מפנטזת על סטוץ עם אותו איש שלג ("אני מרגישה אותו, נמס בכף ידי").
לפעמים היומרנות שלה יכולה להעיק, כמו בשיר הנושא המייגע, שבו מתארח סטיבן פריי הדגול כדי לקיים את ההבטחה שבשם השיר
בכל הקשור לצלילים עצמם, בוש לוקחת את הזמן. השירים, שברובם אינם בנויים על הרבה מעבר לקולות ולפסנתר, מתפתחים באטיות, לא ממהרים לשום מקום. הגיל מורגש בקולה. הוא עמוק וצרוד יותר והעומק שלו עוזר לקרקע מעט את האגדות האפלות שהיא טווה. אחד מהשירים הטובים באלבום הוא דואט דרמטי עם אלטון ג'ון בשם "Snowed In at Wheeler Street", המגולל את סיפורם של זוג אוהבים שמאבדים זה את זה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. השניים נשמעים נואשים ועייפים בהתאם, וג'ון נותן כאן את הביצוע הקולי הטוב ביותר שלו זה שנים.
כמו רוב השירים שנועדו ללוות הליכות בגשם, גם "50 וורדס פור סנואו" מציע גרסה מסוימת מאוד של חורף. החורף של בוש מלא בשלג קולנועי זך ואווירתי שמעטר יפה את הדרמה שבחזית. זה לא הקור הצורב של הדבר האמיתי. כמו תמיד, בוש אינה מעוניינת להיכבל לעולם שלנו. היא רק רוצה לצלול שוב למעמקי התודעה כדי להרכיב סיפור נוסף מחצאי חשקים ופנטזיות. מי ייתן ויעברו פחות משש שנים עד שיהיה לה מספיק אוויר כדי לעשות זאת שוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם