פסנתר אפשר להפיל: ההופעות בפסטיבל הפסנתר שמרניות מדי
רוב המופעים בפסטיבל הפסנתר בחרו לוותר על ההרפתקנות ולהישאר על קרקע יציבה, ולמרות שהוא ריכז אמנים מעניינים כמו קרולינה ואהוד בנאי, אף אחד מהם לא הרים את הכפפה האמנותית שזרקו יוזמי הפסטיבל
השניים מזגו לעצמם משקה לכוסיות קטנות, ועל רקע הצלילים שניגנה הלהקה פתח ניצן בסיפורו, שהתרחש לפני כ-15 שנה בזמן שהיה בהודו: באחד הימים, כך סיפר, החליט לצאת למסע בטבע עד לאן שיישאו אותו רגליו. כעבור זמן מה מצא את עצמו עומד מעל מקור מים שקרקעיתו נעלמה מעיניו. כעת היה עליו לבחור: לקפוץ למים ולהמשיך את מסעו או לסוב על עקבותיו ולשאת עמו את התבוסה כל הדרך חזרה. לאחר לבטים ארוכים הוא בחר באפשרות הראשונה והמסוכנת.
בשלושה מתוך ארבעת המופעים שצפיתי בהם, כולל בזה של קרולינה, בחרו המופיעים דווקא להישאר על קרקע יציבה ולוותר על ההרפתקה שהיתה גלומה בפסטיבל הפסנתר. אמנם פסנתר היה על הבמה והיטיב לנגן עליו קותימן (אופיר קותיאל), אבל לצדו גם שתי גיטרות, בס ומערכת כלי הקשה שתפסו לפחות אותו נפח כמו הסיבה שלשמה נתכנסנו.
זאת לא היתה הופעה רעה; הרי מראש הקול והגישה הייחודיים של קרולינה הם סטנדרט בפני עצמם, אולם את
ייתכן שהדיון בפסטיבל הפסנתר בכלל צריך להיערך במישור הכלכלי, והשאלה שצריכה להישאל היא מה התקציב שניתן לכל אחד מהמאמנים לצורך שכירת פסנתרן ועריכת חזרות לקראת המופע. תהיות כלכליות צצו לראשונה במופע של אהוד בנאי שנערך יום קודם לכן באולם המרכזי. הקריאה הרווחת בתעשייה "תקראו לסינגולדה", שעולה בכל פעם שצריך לתקתק הפקה, נשמעה בשלב כלשהו גם הפעם, כשאת משבצת הגיטריסט הפעלתן תפסה רביעיית כלי מיתר שכללה את מאיה בלזיצמן בצ'לו, גליה חי בויולה, וחן שנהר וניצן קנאטי בכינור ראשון ושני בהתאמה.
אין עוררין על מידת הכישרון של כל אחד מהם, אולם שלל ההפקות שלקחה בהם חלק הרביעייה, ממופעי רוק בבארבי ועד הופעות ענק בהיכל נוקיה, קיבעו אצלם שניים-שלושה מודלים, שהדבר היחיד שמשתנה בהם הם האקורדים, לפי דרישות השיר: שטיחים סנטימנטליים להעצמת הרגש, משיכות קשת קצרות ברגעים הדרמטיים וצביטות מיתרים כמנת ספיישל.
היה עיבוד אחד חכם, כשהכמיהה לליין הגיטרה הידוע ב"דוד ושאול" נענתה רק בתומו והעניקה משמעות נוספת למילים "שיר געגועים"; היו גם רגעים מפעימים ב"אודה לאל לבב חוקר" והרהור רווי מתח ב"מלנכולי"; היתה גם שירה רבת יופי של בלזיצמן ב"עיירה בדרום" מאופרת הרוק "מאמי" שזכתה לתשואות רמות. אבל ברוב המקרים הדומיננטיות של העיבודים הגנריים של רביעיית כלי המיתר היתה זרה למוזיקה הייחודית של בנאי. הנוף המדברי שמצייר בנאי בשיריו נמלא בקיטש מערבי, ובמקום הכוחנות והזעקה החנוקה ב"עיר מקלט" הציעו כלי המיתר יד מנחמת, שהותירה טעם של החמצה.
מופע של מיקי גבריאלוב ואורחים, שהתקיים באולם הגדול בשישי בצהריים לציון 40 שנה לאלבום "בדשא אצל אביגדור", העלה כבר הרהורים קודרים על מצב הישראליות. זה היה מופע קריוקי בהשתתפות בכירי המוזיקאים בישראל (חמי רודנר, ירמי קפלן, יהלי סובול, איה כורם ועוד) כמחווה לאלבום מופת, שהשפעתו לא נותרת בגבולות המוזיקה העברית בלבד, אלא גולשת גם אל ההוויה הישראלית בכללותה.
קצרה היריעה מלהרחיב כאן על הקשר ההדוק בין אמנות לתרבות במובנה הערכי המוסרי והפוליטי, אבל מותר לטעון שלשירים כמו "אני ואתה", "צא מזה" ו"בדרך לגימנסיה", שגבריאלוב חיבר במשותף עם אריק איינשטיין, יש חלק לא מבוטל, לטוב ולרע, בהבניית הסנטימנט שחשים רבים כלפי הארץ הזאת. כפי שסמלי המדינה ראויים לייחס מכובד, כך גם נכסי התרבות שלה. יצירה כמו "בדשא אצל אביגדור" אסור שתיפול קורבן לשיקולי תקציב. אה כן, וראוי גם שמוזיקאים צעירים שמתארחים אצל מיקי גבריאלוב ילמדו לפני כן את מילות השירים.
ובאופק אחר, כפי ששר אהוד בנאי, באולם קטן עם כמה שורות בודדות של מושבים, היה מי שבכל זאת צלל עמוק. יהוא ירון עלה חשוף על הבמה, רק הוא והבס ועדי רנרט בפסנתר, והמילים שלו. "תקשיב לדיסק של שלום גד, הוא מחיה את העברית, ואז בשיר אחד הוא מתאר בדרך ציורית דברים שהרגשתי כל כך הרבה שנים", הוא שר, ואז שלום גד עולה להתארח. ולרגע, כששר את השורה של ירון "וכבר היו עייפים לפנינו? על רקע הפסנתר של רנרט, זה נשמע כמו אלתרמן ללחן של וילסנקי. ואז ירון נותר לבד על הבמה, אפילו בלי הבס, ומדקלם את "זה לא זמן טוב", והמילים "זה זמן אמת" יוצאות במין יללה שאופיינית לו, תערובת של קריאה תמה וניסיון חסר סיכוי לשכנע, ניסיון שובר לב של מי שמוכן לסכן את הכל ולקפוץ למים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם