הבולשת חורקת: ל"ג'יי אדגר" יש יותר מחסרון אחד
"ג'יי אדגר", סרטו של קלינט איסטווד על ראש האף.בי.איי המיתולוגי, נע במגושמות בין מציצנות סקסואלית למאבקים פוליטיים. וגם: לאונרדו דיקפריו נראה כמו פוחלץ
כשמתמקדים באישים פוליטיים מובהקים כמו מקארתי והובר, מובן ששמורה משמעות מיוחדת גם לעמדות החברתיות של הבמאים המעצבים על הבד את הביוגרפיות על אודותיהם. השקפת עולמו של קלוני, המזוהה דרך קבע עם השמאל הרך של אמריקה, הכתיבה ל"לילה טוב ובהצלחה" את נקודת המוצא ההומניסטית, שגרסה כי מה שחשוב באמת בניתוח הקריירה של הסנטור הם הקורבנות המרובים שהותירה פעילותו המשוקצת.
איסטווד, המוכר כבר עשרות שנים כמטיף ברמה לערכים המאפיינים את המפלגה הרפובליקנית באמריקה, מאמץ גם בעבודתו הפילמאית את קו החשיבה הפוליטי הזה, וב"ג'יי אדגר" הוא מדגיש את היפוכה של אותה נקודה שקלוני התבסס עליה; לא חשוב מי או מה היו הקורבנות לפעילותו הענפה של הובר, מה שמכריע באמת היא אישיותו הפרטית.
סרטו של איסטווד מלווה את הובר הצעיר מהרגע שבו הצטרף לבולשת הפדרלית ב-1920. ארבע שנים מאוחר יותר, בהיותו בן 29, הוא מונה למנהל הארגון החשאי, שבו שלט במשך עשרות רבות של שנים, ובצמידות לכהונותיהם של שמונה נשיאים שונים. עם הזמן נתפס הובר על ידי בני תקופתו כאיש החזק של אמריקה, וכמי שמחזיק בידיו - ובעיקר בכספות הנסתרות שלו - את עוצמות השלטון האמיתיות. ככזה, גורסים מחקרים שהחלו להתפרסם רק לאחר מותו ב-1972, הוא היה הרוח שפעלה מאחורי הקלעים והובילה את עידן הפחד שהסנטור ג'וזף מקארתי עמד בחזיתו.
לכאורה איסטווד ניצב בפני משימה פוליטית מהמעלה הראשונה: נבירה במהות העוצמה שמאחורי הקלעים, שיטוט בתוך פרוזדורי השלטון החבויים והצצה מפוכחת על אירועים מכריעים בקורותיה של המאה ה-20. דומה כי איסטווד, שכבר עשה בחייו כמה וכמה סרטים לא רעים, הוא בחירה קולעת לתפקיד ביצוע המשימה הפוליטית הזאת. אלא שלמרבה הצער נופל פה הקולנוען המיומן על תסריט מאת דסטין לאנס בלייק, שעבודותיו הקודמות ("מילק", "פדרו", "מסעו של ג'ארד פרייס") התמקדו בקהילה ההומוסקסואלית בארה"ב.
ההימור על תסריט מאת בלייק נשמע כמהלך הגיוני. שהרי הובר התפרסם, בין השאר, כמי שהיה
ואכן, אילו התסריט של בלייק היה מתמקד בהתנגשות הפנימית הקשה שבין אישיותו הציבורית לבין צרכיו הפרטיים של מנהל האף. בי.איי, הגיוני הוא ש"ג'יי אדגר" היה מקבל ממדים של משל אנושי מחכים. אך לא כך הם פני הדברים בסרט עצמו, שנע במגושמות, ואולי גם בחוסר חשק, בין המציצנות הסקסואלית למאבקים על העוצמה הפוליטית ולאופני קבלת ההחלטות בבירה וושינגטון.
השגיאה הבסיסית בתסריט של בלייק נעוצה בשאיפתו להקיף את מלוא חמשת העשורים שהובר עשה בבולשת הפדרלית. זו גישה המתאימה לסדרת טלוויזיה יותר מאשר לסרט קולנוע, שמטבע בריאתו מוגבל בדקות הקרנה. השגיאה השנייה, תוצאה ברורה של קודמתה, היא בהיצמדות לאותם השחקנים המגלמים את אותן הדמויות לאורך 50 שנות העלילה. כשלאונרדו דיקפריו בן ה-37 מגלם את הובר, גבר בשנות ה-20 לחייו, אפשר עדיין לסמוך על אשפי האיפור ההוליוודים שיידעו לעשות את עבודתם. אך כשדיקפריו מגלם את הובר כשהוא בן 77 כבר נדרשת עבודתו של מומחה לחניטה.
ולא רק דיקפריו בעניין. המלווים הקבועים של הובר לאורך שנות חייו - בן זוגו קלייד טולסון ומזכירתו האישית הלן גאנדי - מעוצבים בסרט על ידי שחקנים ש"מזדקנים" לאורך העלילה. השילוב בין ארני האמר (טולסון), נעמי ווטס (גאנדי) ודיקפריו, כולם עוטים מסכות גומי וחגורות השמנה, מזכיר סיור במוזיאון לחיות מפוחלצות.
בשנת 1924, שבה מונה הובר לנהל את הבולשת הפדרלית, סבל הארגון מתדמית ציבורית ירודה, והיה זה הובר שהשכיל לטפח את המורשת המנצחת שלה. מהלך זה הושג לא מעט בזכות ההבנה שנוצרה בין הובר לאולפני ההפקה בהוליווד, שהחלו לפאר את דמותו הנחושה של שליח השלטון הנועז, שלוחם בפושעים ומדביר את פורעי החוק. ז'אנר סרטי הג'י-מן, כפי שכונו אז אנשי הבולשת, המחסלים את ג'ון דילינג'ר, בייבי פייס נלסון, פריטי בוי פלויד ולגס דיימונד, סיפק אז מטריית יחסי ציבור מצוינת עבור הובר ואנשיו.
זכות הבכורה ההוליוודית נשמרת גם על ידי איסטווד. לא זו בלבד שב"ג'יי אדגר" מצוטטים סרטי גנגסטרים משנות השלושים בכיכובו של ג'יימס קגני, הרי שהעלילה עצמה בנויה כאיזון מדוד בין יצירות המופת "האזרח קיין" של אורסון וולס ו"פסיכו" מאת אלפרד היצ'קוק. מהאחד נוטל איסטווד את טכניקת סיפור העלילה (כולל האיפור הכבד של הגיבור המרכזי), ומהאחר הוא מפקיע את מערכת היחסים הטעונה שבין הגיבור לאמו. נכון הוא שהובר, בניגוד לנורמן בייטס של "פסיכו", לא הרג את אמא שלו ואז חי באושר עם גווייתה, אבל מערכת היחסים התלותית שלו עם אמו (בגילומה המדויק של ג'ודי דנץ) נוצקה כאן בבירור על פי האבטיפוס שעיצב היצ'קוק בסרטו הנודע משנת 1960.
ההחמצה הגדולה של הסרט בכל הקשור לפענוח אישיותו המינית של הובר אינה נופלת מההחמצה האחרת של "ג'יי אדגר" - ויתור על הבנת מנגנוני השליטה באמריקה. אין - לא היה ולא יהיה - כמו הובר כדי להדגים זאת, שכן הוא כיהן כראש ארגון חשאי תחת שמונה נשיאים שונים, ארבעה דמוקרטים וארבעה רפובליקנים, והסרט כלל אינו מנסה להעמיק בנקודה ההיסטורית הייחודית הזאת.
למעשה די היה אילו בלייק ואיסטווד היו מתמקדים במערכת היחסים הסבוכה שעמדה בשנות החמישים בין הובר המושך בחוטים הנסתרים לריצ'רד ניקסון הצעיר, שנתן חסות לפעילותם של מקארתי ושל שני עוזריו הבעייתיים כל כך, רוברט קנדי ורוי כהן; קנדי, אחיו של הנשיא ושנוא נפשו של הובר, וכהן, שפתח בפניו כמה דלתות של מועדוני הומואים סגורים, שלא לדבר על ניקסון עצמו, שניסה בכל מחיר, וכשל כמובן, להיפטר מהובר. די היה בהתמקדות בחמישיית האופל הזאת כדי למנף יצירה בעלת משמעות פוליטית עילאית. אלא שאיסטווד העדיף להחמיץ ממטר גם את ההזדמנות הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם