מותק, את גדולה: אלה ארמוני היא לא רק הבת של
בגיל 18 אלה ארמוני אוחזת ברזומה משחקי מרשים ועשיר (כולל סצנת אונס משוחקת לעילא), בהיכרות מצוינת עם תלאות התעשייה (ותודה לאמא דפנה) ובשריון חסין מפני חטטנות בריאה (אבל, בחיאת, לא נמאס לכם לשאול אם שלום חנוך כתב עליה את "אלה"?)
"זאת טעות נפוצה", אומרת אלה ארמוני. "הצעירים חושבים שזה נכתב עלי, ומי שעבר את גיל 25 מבין שזה לא הגיוני וחושב שאני קרויה על שם השיר. אבל מי שמתעמק בשיר מבין שזה היה אבסורדי לקרוא לי על שם השיר. אמא שלי אוהבת אותי, היא לא כיוונה לשם. הפירוש של השם שלי הוא: 'אל' ו' ה' ', כלומר פעמיים אלוהים. זו הודיה כפולה לאלוהים על זה שהוא ברא לאמא שלי תאומים. זה הסיפור. כשהייתי בערך בת שש שאלתי אותה: 'אמא, קוראים לי אלה (במלעיל) או אלה (במלרע)'. היא אמרה לי - 'מה שאת רוצה, תבחרי'. בחרתי אלה במלעיל וזהו".
מהן תופעות הלוואי של לגדול עם אמא מפורסמת?
"לא הרגשתי את זה יותר מדי. אחד הפלוסים של אמא מוכרת זה שאני מאוד עם הרגליים על הקרקע. תעשיית הבידור לא מפחידה אותי. אני מאוד מחוברת למה שקורה, והרבה פעמים אני מבינה מה רוצים לשמוע".
מה זאת אומרת?
"שהרבה פעמים יש עניין שהוא יותר צהוב והרבה פחות ממוקד, ואני מודעת לזה. עוד דבר שזה פיתח אצלי כילדה זה איזשהו יצר יותר מפותח של חשדנות. אני זוכרת כבר בתור ילדה בגן שגננות היו באות אלי ואומרות לי דברים כמו 'מה עם אבא?', 'איפה אבא?', 'הייתי בהופעה של אבא'. כל מיני דברים כאלה. אמנם הייתי בת ארבע או חמש, אבל אני עדיין לא מטומטמת. יש התעסקות בחיים של המשפחה, ניסיון לגשש, ניסיונות לנחש מידע. זה הפך אותי ליותר חשדנית כלפי אנשים".
איך את מתייחסת לשמועות על זהותו של אביך?
"לא מעניין אותי, לא מגיבה על זה. יגידו, אמרו. תמיד יגידו. זה משהו שהחלטנו לא לשתף בו, וככה זה יישאר".
נכון לעכשיו התאומים לבית ארמוני עדיין גרים בבית עם אמא דפנה. הם גדלו בלב תל אביב, ברוטשילד פינת שינקין, ולפני פחות משנה עברה המשפחה לשכונת המשתלה, בצפון הרחוק של תל אביב, על גבול רמת השרון. "אבל הלב שלי עדיין ברוטשילד-שינקין", מבהירה אלה. "כל החיים שלי גדלתי שם ואני עדיין מחוברת לשם".
כשהייתה בת שבע גילמה את האחות הקטנה של הגיבורה במחזמר "פוקהונטס". מאז השתתפה בעוד מחזות זמר ("צלילי המוזיקה", "אוליבר"); שיחקה בסרטים "מכתבים לאמריקה" ו"שלוש אמהות"; השתתפה בסדרות ילדים והנחתה בתוכניות בזאפ לראשון, בערוץ הילדים ובערוץ ניקלודיאון; שיחקה בהבימה ("קופסה שחורה", "מניין נשים"); התארחה בסדרה "סימני שאלה" בערוץ 2 -
"זה מה שרציתי", מספרת ארמוני. "היום, כשאני יותר גדולה, אני מתחילה קצת להתערער. יחסית לגיל שלי עשיתי הרבה דברים, אבל אפשר להגיד שהתמזל מזלי, במובן הזה שלא היו כל כך הרבה ילדים שחקנים. היינו שלוש ילדות בהבימה, ודברים רצו. עכשיו, כשאני קצת יותר גדולה, אני בשורה אחת עם כולם, וגם עולות שאלות. אם 11 שנה לא הייתה לי תקופה אחת בלי הפקה, אני אומרת לעצמי: רגע, אני באמת רוצה להיות שחקנית או שאני פשוט רגילה לזה? והתשובה היא שאני רוצה ואני לא מדמיינת את החיים שלי בלי זה. אני לא אמות לפני שאני אהיה שחקנית, זה הסמים שלי".
יש לך תוכנית ב', למקרה שלא תמיד ילך?
"אין דבר כזה. מבחינתי, גם הצגות ברחוב אעשה. כמובן שאני שואפת יותר גבוה, אבל אני לא הולכת לוותר על זה".
בימים אלה משתתפת ארמוני - לצד אורי פפר, נועה תשבי, יוסף סוויד ואחרים - ב"2.3 בשבוע", סדרת הטלוויזיה של עמליה רוזנבלום ושחר ברלוביץ', וכוללת קטעי וידאו "ביתיים" ומונולוגים חושפניים של דמויות שכביכול מדברות אל סוקר במסגרת סקר על הרגלי המין של הישראלים. ארמוני מגלמת ברגישות ובכישרון נדיר את ליטל בן הרוש בת ה-16, באר שבעית שמאוהבת בשמיניסט החתיך ג'ון-ג'ון, שאותו היא מלמדת בשיעורים פרטיים, עד שלילה אחד היא משתכרת איתו ועם חבר שלו, ומגלה ששניהם זיינו אותה רק כשהם מעלים את ההוכחות לרשת, לרווחת כל תלמידי בית הספר.
היא כל כך אמינה, שדי מפתיע לפגוש את אלה ארמוני בת ה-18 - חובבת אופנה לבושה בפריטי וינטג' מובחרים, תל אביבית מתוקתקת ומעודכנת, בוגרת מגמת התאטרון של עירוני א' שיוצאת למקומות הנכונים. כל זכר לחיים העגמומיים של ליטל בן-הרוש נעלם כלא היה כשאנחנו נפגשות בקפה נחמה וחצי, מול הבימה.
ובכל זאת, אי אפשר לדבר עם אלה ארמוני בלי להרגיש צביטה בלב על מר גורלה של ליטל בן-הרוש. "בהתחלה, כשקיבלתי את הסינופסיס, היו כמה סצנות שנלחצתי מהן", מודה ארמוני. "אבל אחרי יומיים של חזרות זה כבר היה קליל לגמרי. עשיתי הפרדה מוחלטת בין הדמות והכאב לביני. זה תפקיד רציני ראשון, תפקיד עם עומק ואומץ. ואני מודעת לזה שזו סכנה ללהק ילדה בת 18 לתפקיד עם בשר, שזה גם בשר שאת רובו לא חוויתי".
סכנה מאיזו בחינה?
"הם לא אמרו לי את זה חד משמעית, אבל זה אחד התפקידים הראשיים בסדרה, ויכלו גם ללהק מישהי בת 25 שכבר חוותה דברים ויכולה להיכנס בקלות לכל מיני סיטואציות. ולא - לקחו אותי, שהרבה דברים היו צריכים להסביר לי שם".
מה היו צריכים להסביר לך?
"זה פעם ראשונה שאני משחקת במשהו שיש בו סצנות מיטה. אז הייתה לנו שיחת גבולות - עד איפה אפשר, מה מותר, מה אסור".
איך התכוננתם לסצנות האלה?
"היו לנו חזרות, ושחר הבמאי בנה מין כוריאוגרפיה כזאת, ממש כמו ריקוד. היד כאן, היד יורדת לכאן, כאן את מסתובבת, כאן את קמה, פה את מתכופפת, כאן הוא מנשק, כאן אתה מנשק, כאן שניכם מנשקים. הוא לא זרק אותנו למים. זה לא שהוא אמר, 'או-קיי, כאן יש סצנת אונס'. הוא ממש עבד איתנו על כל פיפס, ומה שנותר זה להתמקד במשחק בצילומים עצמם".
זה נראה כמו תפקיד קשה מבחינה רגשית ונפשית. העניין הוא לא הסקס אלא הניצול, ההשפלה.
"כן. רק אחרי הצילומים הבנתי שהעבודה על הדמות של ליטל פתחה אצלי הרבה פצעים שדיממו בי ולאט לאט הגלידו וממש טופלו בעזרת הדמות הזאת. אני לא אשתף את הקוראים בפרטים, אבל כל מיני דברים שהיו בתוך תוכי יצאו החוצה ונתתי לעצמי להתמודד איתם בסדרה. נכון שאני מאוד רחוקה מליטל בכל צורה שהיא, אבל בלבול וכאב, והגיל המחורבן הזה של העשרה, זה משהו שכל אחד חווה, פשוט בצורה אחרת".
נראה לי מפחיד לגדול בעידן האינטרנט. הקלות שבה ילדים יכולים להשפיל ילדים אחרים ביוטיוב או בפייסבוק היא ממש מזעזעת.
"האמת שזה קורה הרבה. אני אישית לא כל כך בנאדם טכנולוגי, אז אני לא ממש עוקבת. אבל היה לנו פעם סרטון שרץ של מישהי בשכבה, שהיא מרימה את החולצה ורואים לה את כל הציצי. אבל מעבר לסיטואציה הזאת של הטכנולוגיה, הדגש בסדרה הוא על חוסר המודעות שיש הרבה פעמים בהקשר של ניצול מיני. יש הרבה בנות שמאבדות את הבתולין שלהן כשהן שיכורות או בכל מיני מצבים כאלה. מה שמאוד חזק בניצול המיני של ליטל הוא שזה לא אונס קלאסי שתוקפים אותך. על פניו הכל בסדר. היא רוצה אותו, והיא לא מתנגדת בתוקף, אבל היא כן. היא שיכורה והיא לא מפוקסת והיא לא מבינה. אני חושבת שזה נגע בהרבה אנשים, כי לא חסרות בנות שלא מודעות לתקיפה שהן עברו. במיוחד אם זאת מישהי כמו ליטל, שהיא חלשה ולא מעירה לבנים שעשו לה את זה, ולא משתוללת ולא צועקת. מבחינתם זה כאילו - את רצית, את היית שרמוטה".
כיום, בתיכון, מי ששוכבת עם בן ישר מקבלת תדמית של שרמוטה?
"אני לא יודעת. אני לא ילדה. אני לא בת 16".
היית לא מזמן.
"טוב, נכון... לפני שנתיים. אם מי ששוכבת עם בנים נחשבת לשרמוטה? לא יודעת. לא ממש. נכון שגדלתי בתל אביב, ואני הכי עירונית, אבל האמת היא שלא קורה אצלנו יותר מדי. לפחות לא אצל האנשים שאיתם אני מסתובבת".
המשך הכתבה בגיליון סופשבוע הנוכחי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם