לא מלוטשת: למרות ההייפ, "בלאק מירור" מאכזבת
ל"בלאק מירור", הסדרה הכי מדוברת של הרגע, היה פוטנציאל להפוך ליצירת מופת חדשנית, אבל מרוב ניסיונות לזעזע היא סיימה כמשל דידקטי וטכנופובי
חבל שהמבקר של "הגרדיאן" הסתבך כל כך. "בלאק מירור" מותגה באופן קולע על ידי יוצרה, צ'רלי ברוקר, וצ'אנל 4 כ"' אזור הדמדומים' עם טוויסט טכנולוגי" והפרק הראשון תואר כ"משל מודרני מעוות לעידן הטוויטר". ובתרגום לעברית: "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" לחבר'ה של פייסבוק מינוס ענת עצמון. כל אחד משלושת הפרקים של המיני סדרה מתרחש בעולם בדיוני, ויש בו דגש טכנולוגי אחר ודמויות ועלילות שונות, שתכליתן לעורר אימה ומחשבה.
הפרק הראשון והמבריק ביותר, שמתרחש בהווה מקביל, עוקב אחר חטיפתה של הנסיכה הבריטית. סרטון החטיפה נשלח דרך יוטיוב ובקשת הכופר הגרוטסקית מראש הממשלה כוללת דרישה לשידור התוצאות בשידור חי לכל האומה.
שני הפרקים האחרים, לעומת זאת, כבר משתייכים לז'אנר המדע בדיוני ומתרחשים בעתיד הקרוב. הפרק השני, ששודר ביום הפינאלה של "אקס פקטור", מתאר מציאות דיסטופית הנשלטת על ידי תוכנית ריאליטי בהנהגתו של שופט דמוי סיימון קאוול שאותו מגלם רופרט אוורט. בעולם זה אנשים חיים בחדרים שעשויים ממסכי טלוויזיה שחורים (בלאק מירור) המשדרים ללא הרף פרסומות, משחקי מחשב אלימים ואת תוכנית הריאליטי "הוט שוט", שהשתתפות בה היא כרטיס היציאה היחיד מהעולם הפשיסטי והחדגוני. בפרק השלישי לכל אדם מושתל בצוואר מכשיר שנקרא "גריין" שמקליט את כל מה שהוא רואה. ההשלכות הקיצוניות של תיעוד ויזואלי "אובייקטיבי", שאמור להחליף זיכרון סובייקטיבי, מתוארות באמצעות מערכת יחסים בין בעל קנאי לאישה ספק בוגדנית.
הטרילוגיה הופכת ליצירה כוללת בגלל הנושא המאחד: טכנולוגיה והאופנים השונים שבהם היא משנה את התפיסות של בני אדם את עצמם ואת העולם שבו הם פועלים. עוד מהמשותף: בכל פרק הטכנולוגיה הופכת לאמצעי של מניפולציה על האינדיבידואל, ריסון שלו ושליטה בו.
יש משהו מתבקש בכך ש"בלאק מירור", שמתמקדת בהשפעה הדכאנית של הטכנולוגיה על החיים הפוליטיים, החברתיים והאישיים נוצרה דווקא בבריטניה, הקרויה בלעג על ידי חלק מתושביה בשם "דה נני סטייט". המושג "מדינת האומנת" נטבע בשנות השישים על ידי השר איאן מקלאוד, והתייחס בביקורתיות למדינה שמשתמשת בחקיקה מוגברת על מנת למשטר ולעצב את החיים של אזרחיה, כביכול כדי להגן עליהם ועל הסדר הציבורי.
אם מדובר באכיפה חיובית ואם בשלילית, ההתפתחויות של טכנולוגיות מעקב כמו מצלמות רחוב ולוויינים לצד האינטרנט ועוגיותיו או סמארטפונים צמאי מידע רק החריפו את הקונפליקט בין זכויות הפרט לממשלות (ולחברות גדולות) שעוקבות אחר אזרחיהן. בריטניה הוכתרה ב-2006 כמדינה שבה נספרו אמצעי המעקב הציבוריים הרבים ביותר במערב, ובלונדון של 2011 כבר קשה למצוא פינה ללא מצלמה. כמו כן, ההשפעות הסבוכות של הטכנולוגיה על החברה כיכבו בכותרות רבות בבריטניה מאז ההתפרעויות ההמוניות באוגוסט האחרון.
מצד אחד התגלה שהמתפרעים השתמשו בעיקר במסנג'ר של בלקברי כדי לתאם את ההפגנות, ההצתות ומעשי האלימות. מצד שני רבות מהחנויות שנבזזו בשיטתיות ברחבי בריטניה השתייכו ל"קאריז", רשת האלקטרוניקה הבריטית. מצד שלישי לאחר המהומות השתמשה המשטרה בעדויות שהשיגה בין השאר ממצלמות המעקב, מלוויינים, מפייסבוק, מטוויטר ומסמארטפונים כדי לתפוס את המתפרעים. הטכנולוגיה ככוכב העולה של ההתפרעויות בבריטניה שיחקה תפקיד מרובה פנים ומלא סתירות: מדיום של תקשורת ממוסדת, כלי אנטי ממסדי, מדיה חברתית, מוצר צריכה נחשק, וכמובן - אמצעי מעקב וענישה של גופי ההון והשלטון לציבור המתפרע.
על הקו הזה בין תשוקה לדחייה, בין היקסמות לפחד ובין חירות לפשיזם היתה אמורה להלך "בלאק מירור" כדי להפוך ליצירת מופת. לפחות לפי טענת ברוקר, שכתב בטורו ב"גרדיאן" שיצירתו נעה במרחב בין "תענוג לאי נחת". אבל זו אמירה נכונה באופן חלקי. "בלאק מירור" בעיקר מונעת מפחד ומדחייה. זה סוד כוחה, אבל זאת גם הסיבה לכישלונה. "בלאק מירור" אמנם חדשנית לעתים והפרק הראשון מורכב ויוצא דופן באופיו ובחיבוריו המקוריים בין פוליטיקה, תקשורת, מדיה חברתית ואמנות בעולם היפר טכנולוגי. ובכל זאת, בסופה של צפייה היא בעיקר משקפת חרדה מטכנולוגיה ואבל על אובדן האותנטיות והתמימות של המין האנושי, תמות מעט לעוסות שנמצאות איתנו מימיו הראשונים של ז'אנר המדע הבדיוני, שלא לדבר על הדידקטיות שבהצגתן.
"בלאק מירור" עסוקה מדי ברצונה לזעזע, בהעברת רעיון על חשבון דמויות ובטכנופוביה של עצמה. דווקא הסדרה שנוצרה במהלך האביב הערבי והמחאות הגלובליות מתעלמת כמעט לחלוטין מאפשרויות השינוי, השחרור וגם התענוג שהטכנולוגיה מציעה לעולם. כתוצאה מכך "בלאק מירור" אמנם מגישה לצופים משל קודר וחריף על העולם, אך בהתאם לשמה הוא נותר ברור, שטוח ושקוף למדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם