מתחת לאף: שיחה עם יוצרי סדרת המשטרה "המיוחדת"
ללא מעורבות של זכיינית ובלי תקציב חיצוני, עמי אמיר ומשה זונדר כתבו ופיתחו סדרת משטרה מעוררת מחשבה. את החופש האמנותי הנדיר קנו ב-100 אלף דולר שהביאו מהבית. האם ה"מיוחדת" היא מודל חדש של עשייה טלוויזיונית?
דווקא כשהוא שרוי בשפל הכלכלי העמוק בחייו, שכמעט הביא אותו לכדי פשיטת רגל, החל המפיק עמי אמיר לכתוב טיוטה ראשונית לסדרת משטרה. הוא קרא לה "החקירה", שם שהיה אמור לייצג את ההתרחשויות בחדר החקירות, אך בעיקר את החיטוט הפנימי, הנפשי, של הדמויות שלו.
זמן קצר אחר כך הגיעה חברת מקאן אריקסון ושלפה את אמיר מהבוץ כשרכשה 50 אחוז מחברת ההפקה שלו, מטר. אמיר הסדיר את העניינים עם נושיו וחגג את מנת החמצן הזאת בהזרמת משאבים מיידית לפיתוח הסדרה שלו. הוא פנה למשה זונדר, תסריטאי ("האח של דריקס" על פי סיפור של אמנון דנקנר, "זהר" ו"צומת וולקן" במשותף עם אמיר בן דוד), מורה לתסריטאות (בבית הספר "מעלה" בירושלים ובמרכז הבינתחומי בהרצליה) וסופר (הספר התיעודי "סיירת מטכ"ל" והרומן "חי צומח דומם"), צירף אותו למלאכת הכתיבה, והציע לו שקט תעשייתי בדמות משכורת חודשית קבועה. מאז עברו כחמש שנים וחצי, מטר ומקאן הספיקו להתגרש (אמיר: "לא עשינו מספיק כסף כדי להצדיק את השותפות ובסוף לא היתה סינרגיה בינינו, אני מעדיף ככה"), וגם השם של הסדרה הוחלף ל"המיוחדת". היא תשודר החל מהיום (ערוץ 2, רשת, חמישי, 22:30).
כל פרט לגבי עלילת "המיוחדת" עלול להתברר כספוילר, כך שמוטב להסתפק בתיאור כללי ולומר שהקשר בין תיקי הרצח ובין מארג היחסים הפנימי ביחידה מתברר כסבוך בערך מהשנייה הראשונה.
להפיק סדרת משטרה בעברית זה עניין טריקי. בחו"ל נחשב הז'אנר לאחד הוותיקים והמצליחים בדברי הימים של הטלוויזיה, מ"קולומבו" דרך "רצח מאדום לשחור" ועד ל"הסמויה", אך הניסיון לגייר אותו אף פעם לא נחל הצלחה או אפילו השאיר חותם, ודי אם נזכיר בהקשר הזה סדרות כמו "מרחב ירקון", " תיק סגור" או "האמת העירומה". אמיר מכיר את המוניטין הבעייתי הזה. בדיוק בשל כך השקיע, לדבריו, סכום של כ-100 אלף דולר בפיתוח עוד לפני שהחל לשווק את הרעיון לזכיינים. המשמעות ברורה: אם היה מקבל תשובות שליליות, הזמן והכסף היו יורדים לטמיון.
"באנו לרשת עם משהו כל כך שלם, שהיה קשה לפטור אותנו בתירוץ של: 'נו, עוד סדרת משטרה, בין ד'ר, דאן ד'אט'. זה לא שבאנו עם רעיון גולמי, ביקשנו עבורו מימון, ונראה מה ייצא. הוצאנו המון כסף כדי להשיג חופש אמנותי. מה גם שחובת ההוכחה היתה עלינו - אני מפיק, ויש לי פחות ניסיון ככותב, ומשה מגיע מתחום הקולנוע. זה לא שברזומה שלנו היתה איזו סדרת מופת
זונדר: "עמי סיפק את האפשרות וזה היה נהדר, אבל מדובר במקרה יוצא דופן. תחשוב על כל הפרויקטים שלא יוצאים לפועל כי אין מי שייתן להם את הדחיפה הראשונית. הזכיינים, מתוך האינטרס הכלכלי שלהם, חייבים להגדיל משמעותית את תקציבי הפיתוח".
למה שדווקא "המיוחדת" תצליח במקום שאחרות נכשלו?
אמיר: "תראה, נעשו הרי אינספור סדרות משטרה בעולם, וכמעט אין סיפור שלא סופר ברמה כזאת או אחרת. הכוונה שלנו היתה לקחת את הז'אנר ולשקע אותו בתוך תמיסה של ישראליות. עם הדהודים לשואה, לצבא, לגרעיני נח"ל. כשנתתי את התסריט לחבר, הוא המליץ שנוסיף גימיק מתחום המדע הבדיוני, אולי איזה שוטר שמגיע ממאדים. התשובה שלי היתה שאין טעם לחפש את הפטנט לפני שנעשתה פה בארץ סדרת משטרה טובה וריאליסטית".
נראה כאילו יש מאגר של 20 שחקנים קבועים שכל דרמה חייבת ללהק מתוכו כדי שיתייחסו אליה ברצינות. אצלכם אנחנו רואים את יעל שרוני, את ששון גבאי ואת עפר שכטר. לא נמאס?
זונדר: "אני מעדיף להתחיל בשני שמות של פנים חדשות שלא הזכרת, אסתר ראדה וגל תורן. לדמות של אסתר קראו במקור ורוניקה זייצב, והיא היתה מעין חתולת רחוב ממוצא רוסי. כשראינו את האודישן של אסתר אמרנו וואו. היא שחקנית מדהימה, בעלת נוכחות עוצמתית ומרתקת. את גל (סולן מרסדס בנד) ידענו שאנחנו רוצים מראש כשצפינו בו, בנפרד, ב'תעשה לי ילד' בהוט. לא נתקלנו בשחקן שמביא כל כך הרבה חשמל למסך.
"לגבי השאר, בוא ניקח את יעל שרוני כדוגמה. אם תשווה בין הדמויות שהיא עושה - יפעת ב"סרוגים", לילך ב"רמזור" ותמי נוימן אצלנו - תתקשה להאמין שמדובר באותה שחקנית. היא עשתה אודישן מבריק, וזה המדד היחיד שנלקח בחשבון. מה גם שאתה רואה רק את מי שלוהק בסופו של דבר ולא את מצעד השחקנים שהגיעו לאודישנים. הכל התנהל במקצועיות, ולרגע לא היה גרם של שיקול האם עומד מולנו מישהו מפורסם".
אמיר: "אני אספר לך עוד משהו. רשת רצו שנצרף לקאסט את עפר שכטר משום שהוא טאלנט שלהם, ואנחנו התנגדנו. זה לא שהיה לנו משהו נגד יכולות המשחק שלו, אבל לא מצא חן בעינינו שכופים עלינו משהו שאנחנו לא שלמים איתו. כשהראיתי לאורחים שלי מלוס אנג'לס את הסדרה ושאלתי אותם מי הדמות שהכי מצאה חן בעיניהם, הם ענו מיד ש'החוקר הנמוך, הבלונדיני והיפה'. ואז הבנתי שבגלל שאנחנו רואים את עפר בתוכנית הזאת ובשעשועון ההוא, הוא לא נתפס אצלנו כשחקן נטו, אף על פי שהוא לחלוטין כזה. עפר גם ידע שלא היינו כל כך מאושרים מהבחירה הזאת, ולכן בהתחלה היתה על הסט תחושה של ניכור כלפיו. המצב הזה יצר זהות גדולה עם הדמות שהוא מגלם - מיקי רוסו חדש ביחידה, קצת בודד, החוקרים האחרים לא כל כך אוהבים אותו בהתחלה. בסופו של דבר אנחנו מאושרים שהוא הצטרף. לא זיהינו מראש את הפוטנציאל שגלום בו וחשוב להדגיש שבדיעבד לא היינו לוקחים אף אחד אחר".
מתי לאחרונה הפקת משהו כי היית צריך להזרים כסף ולא משיקולים אמנותיים גרידא?
"עשיתי לאחרונה את 'עונת החתונות וצרות אחרות'. אחלה סדרה, הצליחה בטירוף, אבל אני לא יודע למה עשיתי אותה. זה לא אני. לא נשאר לי משם הרבה. היה כיף, אבל משהו לא נדבק. הייתי צריך כסף ולכן לקחתי את זה על עצמי. בין לבין עשיתי סדרות כמו 'גבוה וגרינבאום' ו'מקום לדאגה'. אני לא יכול להגיד שהרווחתי מהן יותר מדי, אבל הן כן מאוד נגעו בי. בפריים טיים, לעומת זאת, אני לא יודע איך להתנהל. בכל פעם שניסיתי, לא הצלחתי. צריך לעשות שם ים של פשרות".
"החמישיה" היתה יכולה להיעשות היום?
"לא, אין שום סיכוי. 'החמישיה' באה לעולם נזיל מאוד ולא ברור. הקהל היה נוח לעיצוב והיה מוכן לקבל הכל. גם לגופי השידור לא היה מסלול מוגדר שאליו הם כיוונו, ומושגים כמו פלח שוק לא היו בלקסיקון. הם שידרו מה שהוצע להם. היום קשה לי להאמין שהיו לוקחים תוכנית ביקורתית כזאת. בכלל, מתי לאחרונה ראית סאטירה בטלוויזיה חוץ מכמה מערכונים של'ארץ נהדרת'? הפקנו בזמנו את שי ודרור, ואני חושב שזו אחת מתוכניות הסאטירה האחרונות שנעשו. המדינה הזאת לא יודעת לבקר את עצמה, התחת שלה מכווץ, ולא במקרה. ברגע שהגופים המשדרים כל כך תלויים בבעלי הון פרטיים ובמשרד האוצר, קשה להם לתפקד כיחידות עצמאיות, חזקות ומבוססות. למה להיכנס במי שלמעלה אם הם יודעים שלמחרת הוא יכול להרים טלפון ולאיים עליהם בסגירה?".
אז הפשרות האמנותיות הן בלתי נמנעות, גם במקרה שלכם.
זונדר: "אני מלמד כרגע תסריטאות. אם אקלע למצוקה כספית, תמיד יש לי אופציה לחפש עוד קורס, לעבות את המערכת. אבל בשום מקרה לא אכנס לפרויקט שאני יודע שאסבול בו. הוא גם ייכתב רע".
אמיר: "זה גם עניין של אינטגריטי. יש דור מוכשר מאוד של יוצרים שהשאיפה המקורית שלהם היתה להשתלב בדרמות ובסרטים, אבל הם נשאבו לריאליטי משום שזה בערך 80 אחוז מהמנוע הכלכלי של התעשייה. בוא נניח שהאנשים האלה תופסים את עצמם בוקר אחד ואומרים: 'לא בשביל זה למדנו קולנוע', ומהנקודה הזאת מנסים לעשות רק סוגה עילית, האם זה אפשרי? לא בטוח. אחרי שעשית ריאליטי במשך שנים, גם סט הערכים שלך משתנה. אתה לא יכול שלא להזדהות עם מה שעשית. משהו נדבק. וככה נבלעים מוחות מדהימים. האנשים שבחרו בריאליטי למרות שזו לא היתה נטיית הלב הטבעית שלהם צריכים לדעת שהם ישלמו על זה מחיר. זה דומה למה שקרה עם הפרסומות בעבר. במאים גדולים נשאבו לזה כדי לעשות כסף, וכשהם רצו לחזור לטלוויזיה, הם כבר לא יכלו.
"אני גם אגיד משהו שאולי לא יהיה פופולרי בקרב חבריי. אנחנו, היוצרים והמפיקים, דורשים שייתנו לנו לעשות דרמה ודוקומנטרי וסוגה עילית. הכל נכון. אבל צריך לעצור לרגע ולחשוב גם על הזכיינים. הם מתפעלים ערוץ מסחרי, פרטי, ששייך לבעלי מניות ולרוב מפסיד כסף. מרחב המחיה שלהם כל כך מצומצם, שטעות אחת עלולה לרסק אותם. לכן כשלוקחים מוצר גבולי ומהנדסים אותו כסוגה עילית, אני יכול להבין מאיפה זה מגיע. כי הדרישות הרגולטריות של היום הן לא חכמות ובעיקר אי אפשר לעמוד בהן. היוצרים לא יכולים לבוא רק ממקום של'אנחנו אנשי התרבות, סבסדו אותנו, מגיע לנו'. צריך לעשות צעד גם כלפי הזכיינים, ולהתפשר לפעמים מתוך הבנה של המצב הכלכלי הקשה והמדכא שבו כולנו שרויים".
זונדר: "אני לא מסכים. הטלוויזיה, וגם הערוצים המסחריים, אלה משאבים ציבוריים. בעלי המניות קיבלו זיכיונות ויש להם אחריות, גם ברמה התרבותית. הם לא עושים לנו טובה, והאחריות הזאת מנוסחת בחוק. אני רק לא בטוח שהיא נר לרגליהם, ולכן צריך להשגיח. ברור שהם בתקופה קשה והסיבות ידועות - המשבר הכלכלי באירופה, המחאה החברתית המבורכת שהובילה לירידה בנתח הפרסום - אבל אני לא מרחם עליהם. היו תקופות שהם הדפיסו כסף".
אמיר : "הם מעולם לא הדפיסו כסף. אנחנו תופסים את עצמנו, בצדק, כמי שמחזיקים את הגחלת של התרבות והעומק. אבל אנחנו לא יכולים לפעול במנותק מהמציאות של 'האח הגדול' ו'המירוץ למיליון', שבמידה רבה עוזרות לנו לקיים את מה שאנחנו עושים. צריך למצוא את האיזון. ואם סדרות כמו 'פלפלים צהובים', 'הבורגנים' ו'פלורנטין' נכנסות פנימה, אז אולי מצבנו לא רע כל כך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם