ביקור התזמורת: שני סרטים מוזיקליים מגיעים לארץ
"ריגולטו במנטובה" ו"רוסטרופוביץ' - גאונות הצ'לו" הם שני סרטים מוזיקליים משובחים שמגיעים אלינו השבוע מפסטיבל פ.י.פ.ה בביאריץ
שיתוף הפעולה הארוך של סטורארו עם יוצרים כברנרדו ברטולוצ'י (בשבעה סרטים, בהם "הקונפורמיסט", "הטנגו האחרון בפריז" ו"הקיסר האחרון"), פרנסיס פורד קופולה ("אפוקליפסה עכשיו", "אחד מן הלב") או וורן בייטי ("אדומים", "דיק טרייסי"), מיקם אותו ברום סולם מעצבי האסתטיקה בת זמננו. לכן מרתק שבעתיים לעקוב אחר המפגש שלו עם טקסט מוזיקלי קלאסי כמו האופרה של ג'וזפה ורדי, המציינת עתה 160 שנה לבכורתה העולמית.
בשנים האחרונות התמסר סטורארו לפיתוח תיאוריה נפתלת, הגורסת כי לכל צבע יש סאונד ייחודי משלו וכי התמונה המושלמת תלויה באותו חיבור אידיאלי בין הגוונים המצטלמים, שיוצרים יחד הרמוניה ווקאלית ולא רק ויזואלית. בהרצאה שקיים סטורארו בארץ לפני שנים מספר, במהלך ביקורו בפסטיבל חיפה, שלף האמן הגדול הדגמות חזותיות להבהרת דבריו. אך גם ללא תיק דוגמאות זה, כדאי לזכור את דבריו כשצופים באופרה, שהיא מלכתחילה מדיום הקושר בין חזות טוטאלית לצליל מלא הבעות דרמטיות. ב"ריגולטו במנטובה", למשל , ניכרים הדברים באופן שבו סטורארו מנציח על הבד את דמותה של ג'ילדה, בתו של הליצן ריגולטו, שהיא הקורבן האמיתי בעלילה. היא מעוטרת זהב כאילו היתה איקונין ביזנטי, וכל גיחה שלה החוצה אל האוויר הפתוח מתאפיינת בפרץ של אור לבן צרוב - צבעו של האלוהים.
הסרט עצמו מנציח את "ריגולטו" על פי גרסתו של הבמאי הוותיק מרקו בלוקיו ("מארש הניצחון", "בוקר טוב לילה"), העוקר את יצירתו של ורדי מאולם ההופעות אל האוויר הפתוח של העיר מנטובה, שבה כידוע מתחולל סיפור המעשה על אודות ליצנו של הדוכס, שמנסה להגן על בתולי בתו התמה ומשלם על כך באובדנה. בלוקיו כיווץ את האופרה לשעתיים בלבד, תוך שהוא גוזם החוצה את הרצ'יטטיבים, הדיאלוגים המושרים, שלעולם לא יצטלמו היטב, וגם מותיר ברקע, רק בפסקול, את המקהלה. התוצאה: דרמה קאמרית אפקטיבית על אודות קנאה בין גברים ועל אודות נואשותן של הנשים, התלויות ללא הרף באמירת ההן הגברית.
ההפתעה של "ריגולטו במנטובה" היא בליהוק הראשי. הטנור פלסידו דומינגו מבצע את תפקיד הבריטון של הליצן מוכה היגון. דומינגו, כבר בן 70, בעל גוף כבד, שקול הזמיר הנודע שלו הסתלק כבר מזמן ממיתרי גרונו, מדגים
אם "ריגולטו במנטובה" מנציח שני אמנים גדולים - דומינגו וסטורארו - המצויים כבר במורד הגבעה, הרי שסרט התעודה "רוסטרופוביץ' - גאונות הצ'לו", שאף הוא יעשה השבוע את הדרך מביאריץ לאפוס בתל אביב, נזעק לכונן אנדרטה מופלאה לאחד מגאוני האמנות של המאה החולפת: הצ'לן הרוסי מסטיסלב רוסטרופוביץ', שהלך לעולמו לפני ארבע שנים.
למראה סרט בריטי מעולה זה (במאי: ג'ון ברידקט) אפשר רק לאחל לכל יוצר סיכום חיים שכזה. עם זאת, מעטים היוצרים הגדולים, שהם באמת גדולים כפי שהיה סלאבה רוסטרופוביץ', שאהב את החיים וידע לגמוע אותם בקולי קולות.
בשילוב נדיר באיכויותיו, כמו גם באופני הזרימה הטבעית, בין ניתוח מוזיקלי לפיסות נוטפות רכילות, מצליח ברידקט להרים את סרטו למדרגה של דרמה אנושית, שבמרכזה גרגרן אמיתי. הן במוזיקה, הן במזון משובח, בחברת נשים, באלכוהול, וכמובן - מענטש מהמעלה העליונה. השפע האינפורמטיבי שמציע הסרט, כולל שילובים מחושבים בין צחוק ודמע, בין עשייה אמנותית ועשייה פוליטית, בין אינטימיות משפחתית לג'סטות חובקות עולם, הופך את "גאונות הצ'לו" לאפרסק העסיסי ביותר שמסוגלת להציע הסוגה הדוקומנטרית.
הנה סיפור קטנטן אחד שמערבל יחד את התרוצצות האנרגיות בנפשו של רוסטרופוביץ'. במהלך אחד מביקורי המולדת שלו ברוסיה נודע לצ'לן על מותה הטרגי של בתו בת ה-8 של ידידו צ'ינופוג'י - לוחם סומו יפני. סלאבה עלה מיד על מטוס, המריא לטוקיו, ונסע במונית עד לביתו של האב האבל, מרחק שעה וחצי נסיעה מזורזת. הוא יצא מהמונית, התיישב מול בית האבלים, שלף את הכלי שלו וניגן את הסאראבנד המרטיט מתוך הסוויטה מספר 2 לצ'לו סולו מאת באך. לאחר שסיים את הצדעת האבל המוזיקלית, ארז את הכלי, שב למונית ומיהר לשדה התעופה כדי להספיק לתפוס את המטוס חזרה למוסקבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם