ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סע מבורקס: על "רסיסי אהבה" ו"אמא של ולנטינה"

שלמה מעוז מבסוט: השנה היא 2012 ובישראל עדיין מביימים סרטים עדתיים כמו "רסיסי אהבה" ו"אמא של ולנטינה"

לא האישה, לא הילדים, לא הנגרייה שברשותו. שום דבר לא מעניין את סמי (יחזקאל לזרוב) חוץ מקלפים, מאלכוהול ומנשים קלות להשגה. בשביל דינה (עדנה בליליוס), סוג של שרמוטה שכונתית, סמי נוטש את אשתו מלכה (ריימונד אמסלם) ואת ארבעת ילדיו. דינה, אין בה חן ותואר, אבל יש לה כסף, ואותו היא מעבירה לסמי הזקוק למזומנים באופן בהול. הוא נכנס בשותפות עם שלושה ירושלמים נוספים, ורביעיית הזכרים הזאת קונה את מועדון הלילה הידוע סוראמלו, שם מיילל הבוזוקי, שם הוויסקי נשפך כמו נוזל לניקוי רצפות, שם מבזבז סמי את שארית ההון המשפחתי, ששייך למעשה למלכה, אשתו הנבגדת.

על תקציר אירועים עמוס זה רובץ סיפור הסרט "רסיסי אהבה", שכתב וביים ניסים נוטריקה, המבסס אותו על חוויות ילדותו. נוטריקה ממקם את סרטו בשכונת הנחלאות בירושלים סביב שנת 1968, כאשר בדרום הארץ בערה מלחמת ההתשה, ואילו הלב הבוער של מלכה כבר הותש קודם לכן.

הכל היא תעשה, מלכה, כדי להחזיר אליה את סמי שאהבה. רצה לאשת הרב כדי לקבל ברכה. שורפת שעות אצל הקוראת בקפה במטרה לדלות ממנה קללות על ראשה של דינה גנבת הלבבות. מוכה באלימות על ידי סמי, מושפלת לעיני השכנים, מלכה ממשיכה לאחוז כמו עם דבק מגע את ארבעת ילדיה כחטיבה מאוחדת אחת. היא האם האידיאלית שעליה מדברות המלודרמות; היא מקור הסמכות והגעגוע של הילד, שביום מן הימים יהיה לבמאי המתמודד מחדש עם טראומות ילדותו.

המרקם האנושי המתואר ב"רסיסי אהבה" מוכר היטב מההצגות שהועלו בארץ בשנות החמישים והשישים בתיאטרוני היידיש. היה זה מבנה דרמטי משופשף היטב, שמאוחר יותר מצא את מקומו הטבעי בסרטי הבורקס, שהעתיקו כמעט אחד לאחד את עקרון חליבתן האגרסיבית של בלוטות הדמעות של צרכני המלודרמות הללו. שהרי לא גבולות עדתיים הם החוסמים את צער האישה הנטושה באשר היא. דין האופרטות של אברהם גולדפדן כדין העלילות הסבוכות של ג'ורג' עובדיה, ואחת היא הגדרתו של הסרט העממי - לא אשכנזי, לא מזרחי, אלא מבכיא.

חוקרי התרבות העממית בכלל, והמתמחים בבורקס הקולנועי בפרט, יכולים למצוא טעמים בעד המהלך של נוטריקה, שכעת, ב-2012, מקים לחיים מחודשים צאצא טרי ל"אריאנה", "נורית" או "שרית". נוטריקה , אקדמאי מוסמך, מוכר לדור הצעיר של יוצרי הסרטים בארץ בזכות עבודתו מרובת השנים בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, שם שימש כמנהל ההפקות. החלטתו להתעקש שסרט הביכורים בבימויו יפעל תחת המטרייה הבורקסית אמורה לשמש כחומר דלק רלוונטי בוויכוח המלוהט שבין האליטות הישנות לתרבות הפריפריאלית.

אך עם כל הכבוד לרקע התיאורטי שניצב (אולי) מאחורי בחירת סגנון ההגשה של "רסיסי אהבה", התוצר עצמו אינו מצדיק את מלחמת התרבות הפוטנציאלית שמחממים על אש קטנה זה זמן רב קולנוענים-מטיפנים כמו ימין מסיקה, המתנבא בשם הפריפריה שהוזנחה לדעתו על ידי קובעי הטעם הצפוניים.

גם סרטים עלילתיים שנחשפו לאחרונה, כמו "אחותי היפה" או "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", ניסו לעורר מחדש את ההתנגחות הבין עדתית הזאת. ככל שהדברים נוגעים ל"רסיסי אהבה", הטיעון בכללותו אינו מחזיק מים. שכן משחק מלאכותי, צבעוניות צורמנית והיעדר ריגוש של ממש בעלילה שכולה מדגישה את געש הלב מותירים את "רסיסי אהבה" בעיקר כסרט חלוש הבעה.

אריק לובצקי הוא במאי הסרט "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", שמאוזכר לעיל, ולפני יותר משלוש שנים הוא שיתף פעולה עם מתי הררי בבימוי הסרט "אמא של ולנטינה", שבאיחור מסוים מגיע גם הוא השבוע אל בתי הקולנוע בארץ. אין שום קשר בין "רסיסי אהבה" ובין סרטם של לובצקי והררי, לבד מהעובדה ששניהם סרטים עדתיים. סרטו של נוטריקה מחבר בין העדה המרוקאית לקווקזית, תוך שימת דגש עלילתי על המוצא העדתי השונה הזה. ואילו "ולנטינה", גם הוא עדתי בדרכו, נותר פולני טהור. לא זו בלבד שבמרכז העלילה הציבו הבמאים ניצולת שואה ילידת פולין, הסרט עצמו דובר פולנית במרבית חלקיו.

 

פולה היא קשישה בת 79, החיה בגפה בדירה תל אביבית, ומסרבת להצעותיו הנדיבות של שלמה בנה, הוא עורך דין, לסדר לה מטפלת פיליפינית שתדאג לצרכיה ולמצוקותיה. פולה, מה לעשות, מסרבת לארח אסייתית בדירתה, אך מוכנה להכניס לשם את ולנטינה בת ה-20 - צעירה פולנייה שבאה לעשות קצת כסף אצל היהודים ובכך לעזור לפרנסת משפחתה.

השהות המשותפת של פולה עם ולנטינה מדרבנת את האישה המבוגרת לבלבל בין הזמנים, ולהתייחס למטפלת כאילו אינה אלא ולנטינה הקטנה, שהיתה החברה הכי טובה של פולה, שם בפולנייה לפני האסון הגדול. התודעה המתערפלת והולכת של פולה גוררת בעקבותיה שורה של מעשים לא ממש הגיוניים. כך, למשל, דורשת פולה מוולנטינה שלה שתסכים להיות בתה המאומצת. והרי המטפלת השאירה מאחוריה, שם בפולין, אמא דאגנית, שעמה היא משוחחת טלפונית פעם בשבוע.
ההידרדרות במצבה הנפשי של פולה מעמידה את שלמה על רגליו האחוריות, והוא יוצא ללחום באמו המתערערת והולכת על זכותו כבנה היחיד, והדברים הולכים ומסתבכים, ואצל פולנים כמו אצל פולנים - בסוף לא יהיה טוב.

הבעיה העיקרית בסרטם של הררי ולובצקי, שמבוסס על נובלה מאת סביון ליברכט, היא היעדר מקוריות בסיפור או בעיצוב הדמויות. הצפוי ביותר הוא שצף בדרך כלל מתוך הסצנות, שמבוימות כולן באופן קאמרי ולא צורם, תוך ויתור מעורר הערכה על סצנות פלאשבק מהעבר השחור ההוא. הוויתור על הצעקנות באופני הצגת הסיפור משחק לטובת המוצר הפילמאי, ומקבל את התממשותו הערכית ביותר בהופעתה המאופקת והמרשימה של אתל קובנסקה, המגלמת את פולה. קובנסקה - משוררת, זמרת ושחקנית בתיאטרון היידישפיל - בונה דמות אפשרית ואפילו שקולה במידה רבה, למרות הנתונים המוקדמים הלא ממש הגיוניים שהפקיד בידיה התסריט הלא מלוטש. אם יש סיבה לצפות ב"אמא של ולנטינה", היא מגולמת בקובנסקה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...