טייפ מנהלים: המיקסטייפ הפך לפריט חובה בהיפ הופ
אחרי הרובים, הבחורות, הלקסוס, הסמים והעבר מאחורי הסורגים, נכנס המיקסטייפ לרשימת הדברים שכל ראפר חייב לעצמו
טי.איי, ריק רוס ורייקוואן הכינו לכם מיקסטייפ. רגע לפני שאתם מדמיינים את שלושת הראפרים הקשוחים האלה יושבים מול הרדיו ומקליטים שירי אהבה לקלטת כאילו היו התשובה הגנגסטרית לג'ון קיוזאק ב"נאמנות גבוהה", כדאי לעמוד על ההבדל הלא כל כך דק שבין המיקסטייפ הקלאסי והנוסטלגי מהאייטיז-ניינטיז למיקסטייפים של עולם ההיפ-הופ, שהם, כצפוי, הרבה פחות רומנטיים.
בימיו הראשונים של ההיפ-הופ, הרבה לפני שהוא נוגן ברדיו, די.ג'ייז כמו קול הרק וגראנדמאסטר פלאש היו מוכרים קלטות של סטים שהקליטו בבית. הקלטות שעברו מיד ליד היו הכלי העיקרי שדרכו הופצה הבשורה באותם ימים. בהתחלה הן כללו את המיקסים והסקראצ'ים הראשונים, ומאוחר יותר נוספו הופעות אורח של ראפרים חלוציים כמו פיוריוס פייב. עם השנים המיקסטייפ התפתח והשתכלל לאינספור כיוונים שונים ומגוונים, אך התפקיד העיקרי שלו נשאר זהה - לשמש ערוץ תקשורת בין האמן לרחוב.
בתחילת שנות האלפיים הפך המיקסטייפ לשלב הראשון שכל ראפר צריך לעבור לפני שהוא מוציא אלבום; ניסוי כלים לא מחייב שיוצא לרחובות בלבד למטרות ייצור הייפ. תופעה זו, שהיא ייחודית להיפ-הופ, נעשתה כל כך פופולרית בשלב מסוים, שהיא כבר התקבעה בתת-סצנה משל עצמה, שבה ראפרים כיוונו את הקריירה שלהם למיקסטייפים בלבד. דוגמה טובה לכך היא ליל ויין, שלפני שנהפך לכוכב הענק שהוא היום נחשב לאחד ממלכי המיקסטייפים, ויש לו לא פחות מ-17 ברזומה.
כיום מיקסטייפים רשמיים מחולקים חינם באינטרנט (בעיקר דרך אתר datpiff.com), ונחשבים לאירועים מוזיקליים חשובים לא פחות מאלבומים רשמיים. ראפרים חדשים משתמשים במיקסטייפ כתעודת הזהות שלהם, וראפרים מבוססים מוציאים מיקסטייפים כדי להישאר רלוונטיים ובכושר, לשחרר חומרים שנפלו בעריכה ואולי גם כדי לומר דברים שהם לא מורשים במקומות
המיקסטייפ של ריק רוס, "Rich Forever", יצא בתחילת החודש כמנת פתיחה שאמורה להקדים את אלבומו הבא והמדובר "God Forgives... I Don't". רוס , בעל הכרס המקועקעת ותדמית הבוס המאפיונרית, עורר לא מעט מחלוקת לפני כמה שנים, כשנחשפו תמונות מעברו כסוהר.
למרות הגילוי שהוכיח כי הוא בודה את עברו העברייני, רוס הצליח לשמר את מעמדו הרם בז'אנר הודות לקולו העמוק ולאוזן המעולה שלו לביטים. רוס הוא הדוגמה המייצגת ביותר לגנגסטה-ראפר של המאה ה-21, שהוא הרבה יותר שואו מאשר עדות אמיתית מהעולם התחתון. בשירים כדוגמת "Keys to the Crib" או "Yella Diamonds" הוא מגלם את התפקיד באופן מושלם. בשאר השירים נדמה שהוא וחבריו משחקים במשחק הפופולרי "1,000 דרכים לומר 'אני עשיר' בחרוזים", על ביטים חיוורים ורפטטיביים. לאלבום הרשמי זה לא יספיק.
גם רייקוואן הוותיק לבית וו טאנג קלאן, שהוציא לאחרונה את המיקסטייפ "Unexpected Victory", ידוע כאחד שיודע לספר סיפורי פשע מסעירים. אחרי שהצליח להחיות את סדרת האלבומים "Only Built 4 Cuban Linx " ולזכות בכבוד הראוי לו, נדמה שרייקוואן נמצא כמעט בכל מקום ועל סף חשיפת יתר. במיקסטייפ החדש הראפר בן ה-42 ממשיך לירות חרוזים צפופים ללא הפסקה ולתת למעריצים השרופים שלו בדיוק מה שהם רוצים. הוא אפילו מפנק בכמה אירוחים שמחזירים את הזמן לאחור כמו מוב דיפ וקאפון אנ' נורייגה, שני הרכבי מפתח בהיפהופ של שנות התשעים.
ובינתיים טי.איי, היחיד מהשלושה שאשכרה בילה לאחרונה קצת זמן מאחורי הסורגים, מתניע מחדש את הקריירה שלו בזכות המיקסטייפ "Fuck Da City Up". אמנם הכוכב החתיך של אטלנטה נשמע רעב מאי פעם, אבל הקטע היחיד שבאמת תופס במיקסטייפ הוא "Poppin Off", שיר בהפקתו והשתתפותו של ד"ר דרה, מה שמעלה את החשד שמדובר בשאריות מ"The Detox", אלבומו של דרה שאמור לראות אור כבר כמעט עשור. ואם הקטע הטוב ביותר במיקסטייפ שלך שייך לאלבום של מישהו אחר, כנראה אין לך בידיים מוצר עילאי.
רוס, רייקוואן וטי.איי לא לקחו יותר מדי סיכונים במיקסטייפים החדשים שלהם, אבל כמתנות כיפיות ולא מחייבות היישר מהראפר למעריץ, הם עובדים מעולה. הם מחזירים את האמון ביוצרים ככאלה שאוהבים בחורות, כסף וסמים, אבל יותר מהכל אוהבים לעשות ראפ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם