מחכים לגברת: "ביקור הגברת הזקנה" בולט לטובה
עם ליהוק מדויק וטקסט טוב, "ביקור הגברת הזקנה" מצליח להתבלט מעל לרפרטואר התיאטרון הישראלי העכשווי. רק קטעי הריקוד מיותרים
"אני מתאר בני אדם ולא בובות, מעשים ולא משל. אני מציג עולם ולא מוסר השכל (מה שמנסים לפעמים לייחס לי), ואפילו אינני מבקש להביא את יצירתי לפני כל העולם, כי דבר זה מתרחש ממילא, כל עוד שייך הקהל לתיאטרון. עבורי מה שקובע לגבי מחזה הוא אפשרויות הבמה ומגבלותיה, ולא כללי סגנון מסוים". כך כתב פרידריך דירנמאט בנוגע למחזה "ביקור הגברת הזקנה" שיצא בשנת 1956, ובכך ביסס ואיתגר בו זמנית את שורשי התיאטרון בקרקע המציאות, בתקופה שבה עוד לא הומצא הריאליטי, אך הטלוויזיה והקולנוע כבר החלו בניתוק הקהל מהבמות.
הקלאסיקה של דירנמאט, שמועלית בימים אלו בפעם הרביעית בישראל (הפעם האחרונה הייתה בשנת 1994) באולם "הבימה" החדש והמפואר, מגוללת את סיפור העיירה גילן, אליה מגיעה קלייר זאכאנסיאן עם מיליארד דולר שתתן למקום בתמורה לחיסול אהוב נעוריה, אלפרד איל, שהתכחש לתינוקת שלהם שנשאה ברחמה ואף הביא שני עדי שקר שיעידו כנגדה. תושבי גילן, שבתחילה מסרבים להצעה הבלתי מוסרית בתקיפות, עוברים תהליך הדרגתי וכמעט בלתי מודע המכשיר אותם לתת את הדין שמבקשת זאכאנסיאן עם בן עירם איל, תמורת כסף - הרבה כסף - ובשם הצדק ההיסטורי, כמובן.
קו העלילה המרכזי הוא טראגי מאחר שגורלו של איל נחרץ מראש. זהו רק עניין של זמן מרגע שנתגלה חטאו ועד שיבוא על עונשו. הגברת זאכאנסיאן יודעת שעליה רק להמתין, לשבת על מרפסת המלון ולשתות קפה. כך, מה שמתחיל בתביעה לצדק אישי שעומד בניגוד לערכי המוסר הבסיסיים של אנשי העיירה, הופך אט אט לשילוב בין יצר הנקמה האובססיבי של זאכאנסיאן לבין השתוקקותם של אנשי גילן לחיי המותרות שהבטחת הכסף טומנת בחובה, אשר מוביל להסכמתם להקריב את איל כקורבן "לא למען הממון אלא למען הצדק", כפי שהם טוענים בסיום המחזה.
יהורם גאון בתפקיד איל וגילה אלמגור בתפקיד הגברת קלייר מתאימים בדיוק לתפקידי החנווני המסכן שמתחיל כיקיר גילן והופך לבסוף לשעיר לעזאזל,
"ביקור הגברת הזקנה" בולט באופן ניכר מעל לרפרטואר התיאטרון הישראלי העכשווי באיכויות שלו, בראש ובראשונה בבחירת הטקסט. בניגוד להפקות אחרות המציגות דרמות משפחתית המתאימות יותר למסך הטלוויזיה או עיבודים בימתיים של רומנים, סרטים או מחרוזת שירים מוכרים, כאן מדובר ביצירה שהתיאטרון הוא ביתה הטבעי, וזה כשלעצמו מצדיק את מחיר הכרטיס.
לעומת זאת, לצד הטבעיות של ההצגה על הבמה, הבימוי נוטה לכיוון הספקטקל, המצופה מהצגות בסדר גודל שכזה ועם קאסט כה מרשים, הבא לידי ביטוי בקטעי מעבר מוזיקליים ארוכים ומשופעים בכוריאוגרפיה, מה שגורע מהפוטנציאל הסאטירי של הטקסט אשר נאבד בתוך המופע. למרות המוזיקה המצויינת של אוהד חיטמן וקטעי הפרפורמנס המוצלחים השזורים בהצגה, נדמה כי הפניית המבט אליהם באה על חשבון ניואנסים קומיים וסאטיריים שהופכים את המחזה של דירנמאט מ"קומדיה בעלת סיום טראגי", על פי הגדרתו, לדרמה אמנם משובחת, אבל עם כמה נגיעות אבסורד ותו לא.
ההצג,ה אשר מתחילה באופן קומי מובהק בסצנת פתיחה מצוינת בתחנת הרכבת המינימליסטית (בעבודת התפאורה המעולה של קרן גרנק שתורמת מאוד לפן הקומי) יחד עם האפקטים הקוליים של הרכבות החולפות על פני העיר, מתחלפת במהרה בדרמה שמתעוררת בקרב התושבים עם ההבטחה לגאולת הכסף.
ולסיום, כמה מילים על מתחם הבימה החדש. למרות שדירנמאט מבקש שלא לראות במחזה שלו משל, נדמה כי הדבר הוא כמעט בלתי נמנע כאשר מתייחסים לאולם היוקרתי בו הוצג המחזה, אשר נפתח ברוב הדר לאחר שנים של ציפייה, ולמחאות עבור צדק חברתי שהתרחשו בצל הפתיחה החגיגית. ובכל זאת, נראה שבמקרה הזה יש לראות את היופי שבסיפור כמו שהוא הוצג. סיפור על נקמה, אובססיה ואהבה שמתה ממזמן, אשר קמה לתחייה בזכות התיאטרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם