מוות לבדידות: ראיון עם מירה עווד
מעבר לפתרון הבעיה הפלסטינית, למירה עווד, כוכבת "עבודה ערבית", יש עוד כמה אג'נדות לקדם. חוץ מזה, היא גם מחפשת חתן
"זה יהיה המשפט הראשון בכתבה שלו", הזהירה זו שאמורה לגונן על עווד, לדאוג שהראיון יסתיים במינימום נזק. מה שזה לא אומר. אבל עווד המשיכה בשלה: "תכתוב: 'דרוש בעל'". או אז התערבה האחראית על האיפור, או על הסטיילינג, או על התסרוקת, או אולי גם וגם וגם, ואמרה שאם עווד רצינית בעניין, היא יכולה לארגן בהתראה של דקות ערמת גברים שווים שיתקבצו בכניסה לסטודיו.
פה זה נעצר. המשפט האחרון כנראה השיב את עווד מעולמה הפנימי למציאות הממשית והיא חדלה להתבדח. תחת זאת טענה בחביבות שהקורות בדקה וחצי האחרונות היו בכלל מחווה לתוכנית הלייף סטייל "אחלה יום" שהיא מגישה לצד יובל כספין בטלוויזיה החינוכית, וששם המשפט "תביא לי חתן" כבר הפך לרפליקה קבועה בפי השניים, מעין פרודיה על הבהלה לנישואים שמושרשת עמוק כל כך בתרבות. פיסת אמת כוסתה בשפכטל יחצני.
כשהכל נגמר אנחנו נוסעים לשדרה במרכז תל אביב, ומתיישבים באחת הסושיות שהיא הכי אוהבת, מודעים לגוון הקלישאי שבמעשה. המטבח עדיין לא פעיל מפאת השעה המוקדמת, אבל עווד מגלה תושייה ומבקשת מהברמן שיכין לה בינתיים "איזה קוקטייל מגניב", אולי משהו עם ליקר צ'ויה וסאקי.
ב"עבודה ערבית", שעלתה השבוע לעונה שלישית (יום שני, 22:15, ערוץ 2, קשת - העונה הרביעית כבר על האש), היא מגלמת את אמאל, עורכת דין דעתנית ופמיניסטית שחיה עם מאיר (מריאנו אידלמן ומביאה עמו ילד. השניים מקיימים זוגיות דולאומית, על כל הבעייתיות המשתמעת, חוויה שאינה זרה לעווד מחייה הפרטיים.
עכשיו אני מבין את הקריאה שלך לחתן באור אחר.
"המציאות היא שבארץ יש הרבה בחורים מקסימים ומפותחים שיסכימו לצאת ולבלות איתך, אבל ברגע שעל הפרק עולים חתונה וילדים, הם שמים את הגבול. הכל נורא כיף, עד שמגיע רגע האמת. ואם היא אינטליגנטית ומוצאת חן בעיניך, למה בעצם היא לא ראויה? כי אמא שלך תתנגד? כי הילדים שלך לא יהיו יהודים? הבעייתיות הזאת נמצאת שם כל הזמן, גם אצל האנשים הכי שמאלנים ונאורים ומגניבים בתל אביב. פתאום מגיע השלט שמסמן לך את הגבול - עד כאן".
למה בכלל חייבים להתחתן?
"לא בטוח שחייבים. זאת שאלה שקיימת בחיים שלי כל הזמן ועוד לא פיצחתי אותה. מה גם שמסביבי יש כל כך הרבה דוגמאות לזה שהקונספט של חתונה כבר לא עובד. אולי בכלל הנוסחה הזאת דפוקה ואנחנו סתם מקובעים עליה למרות שמזמן היינו צריכים לעשות ריפרש".
אבל אני מניח שיש יותר לחץ לקיים אותה מהמקום שממנו את מגיעה.
"בוא נגיד ככה: אם אני אחליט לקיים נוסחה אחרת שכוללת מגורים משותפים או ילד ולא כוללת חתונה, אני אתקל בבעיות. ובכל זאת, אם אחליט ללכת על זה, אני גם אהיה מוכנה לשלם את המחיר. העולם יתמודד".
את בדרך לעשות ילד לבד?
"בינתיים לא".
יכול להיות שתל אביב קלקלה אותך?
"לא חושבת שהיה צריך את תל אביב בשביל לקלקל אותי (צוחקת). אתה שואל במובן של יותר מדי אפשרויות ויותר מדי דייטים? זה לא הראש שלי. אני כן מזהה את הסינדרום של הפיזור אצל גברים תל אביבים. למה להם להתחייב ולהתיישב? כל האופציות פתוחות".
בגלל זה הרבה בחורות בעיר חוזרות לגור בחולון, בחיפה ובירושלים.
"כדי למצוא בחורים מזן אחר. אני מבינה את זה".
יש סיכוי שתחזרי לכפר ראמה?
"כרגע קשה לי לדמיין את זה, כי כאן נמצאת היצירה שלי והעבודה שלי. אבל אני כן אוהבת את הגליל ואת הראש של המקום. אולי בגיל מאוחר יותר, אחרי שאצליח לכבוש את העולם".
במובנים מסוימים היא כבר הצליחה. עווד, בת לרופא ערבי נוצרי ולמומחית לשפות סלאביות ממוצא בולגרי, היממה רבים כשבגיל 26 גברה על שחקניות ותיקות ומוכרות ממנה בדרך לתפקיד של לייזה דוליטל במחזמר "גבירתי הנאווה". מאז המשיכה לקריירה בתיאטרון ("זה הים הגדול", "פלונטר") ובטלוויזיה ("תיבת נח"), השתתפה ב"רוקדים עם כוכבים", הוציאה שני אלבומים, השתתפה בפסטיגל וייצגה את ישראל באירוויזיון עם אחינועם ניני. כיום היא עובדת על אלבום בערבית ומופיעה בעולם, לפעמים לחוד ולפעמים עם ניני.
היא גרה בדירה שכורה, באזור מגניב למחצה, עם שני חתולים בוגרים שמלווים אותה מאז שנחתה בתל אביב לפני כ-15 שנה. אוהבת לצפות בסרטים דוקומנטריים, רצוי מתחום הרפואה, שבמרכזם הליך פולשני כמו ניתוח לב פתוח ("עד לפני כמה שנים אבא שלי היה אומר לי:'עוד לא מאוחר להתחיל ללמוד רפואה'"). ב"האח הגדול" עוד לא יצא לה לצפות ("והאמת, אולי אני משתפת פעולה עם זה שלא יוצא לי") והיא מעדיפה דרמות אמריקאיות כמו "האוס", "בונז" ו-CSI.
האובססיה האמיתית שלה היא האייפון. עווד מרפרשת דרכו בתדירות מטרידה את הפייסבוק, את הטוויטר ואת האינסטגרם, אבל גם מקליטה לתוכו סקיצות לאלבום ואפילו צילמה באמצעותו קליפ באנימציה, שהועלה ליוטיוב וכבר זכה בכ-20 אלף צפיות (חפשו: "Mira Awad and her iPhone on the Roads"). לקראת הבחירות האחרונות לעיריית תל אביב היתה פעילה ב"עיר לכולנו", התנועה בראשות דב חנין שסימנה את עצמה כאופוזיציה לוחמנית לרון חולדאי, ואף הוצבה במקום בלתי ריאלי ברשימה למועצה. לדבריה, תנועות פוליטיות שונות מנסות לגייס אותה כעת לפעילות במישור הארצי, אבל בינתיים היא ממאנת. עם זאת, להגדרתה כ"דמות פוליטית" כבר הסכימה.
"אני מרגישה לפעמים כמו כוח הסברה של איש אחד, וזה בלתי נמנע. בתחילת הקריירה רציתי לברוח מזה, לעשות אמנות ותעזבו אותי מפוליטיקה. אבל מתישהו את מבינה שאם את לא תגידי, אף אחד לא יגיד. משלמים מחיר כל הזמן, אבל להשתתף בפרויקט כמו'עבודה ערבית' ואז להגיד שאני נמנעת מפוליטיקה - זה קצת מנותק מהמציאות".
האם בעצם ההשתתפות ב"עבודה ערבית" קיימת הצהרה בעלת גוון פוליטי? התשובה היא כן. בהחלט. כושר העמידה הקשוח של הסדרה בלב הפריים טיים של ערוץ 2 הוא בגדר נס, לא פחות, בטח אם לוקחים בחשבון שכמחצית מהדיאלוגים בה מתנהלים בערבית. ובכל זאת, הבחירה להעמיד במרכז העלילה משפחה ממעמד הביניים שמתגוררת במזרח ירושלים, כזו שנקודת המוצא שלה היא הרצון להתערות, ולא, למשל, משפחה המחזיקה בתודעה לאומית-פלסטינית מפותחת שחיה בכפר קטן בעל תשתיות מרקיבות, הזמינה כלפיה גם ביקורת, בעיקר על האופן המרוכך שבו היא מציגה את תמונת המציאות של הערבים בישראל ועל הטיפול המרפרף שהיא מעניקה לסוגיות נפיצות שעל סדר היום. ערביות לייט, בקיצור.
עווד מסכימה ולא מסכימה. "בעונה השנייה נגענו בדברים יותר אמיצים, כמו הפרק שעסק בנכבה. רק האזכור של המילה הזאת נתפס כמערער על הסדר הקיים. הראינו בפריים טיים שיש ציבור שיש לו זיכרון כואב ממה שבישראל נתפס כיום העצמאות, וזה די מהפכני. נכון שהמסר מועבר דרך קומדיה ולא דרך דרמה, כי עדיין לא בשלים פה לדרמה שתטפל בנכבה. קומדיה, גם אם היא מביאה אגרוף בבטן, זה ז'אנר שמחליק יותר קל בגרון, ואני מבינה את הצורך להקל על הצופה".
בראיון מתחילת הקריירה שלך אמרת: "החברה הישראלית לא מבינה שגם אנחנו, ערביי ישראל, חברה צעירה. בדיוק כמוכם. היינו פלסטינים עד קום המדינה". "היינו", בעבר. את כבר לא פלסטינית?
"אני פלסטינית מבחינת המורשת. אני באה ממקום שמדברים בו ערבית בדיאלקט פלסטיני, האוכל שלנו פלסטיני, הכל. אי אפשר לברוח מזה. בדיוק כמו יהודים שתמיד הולכים עם מוצאם המרוקאי. אבל אין לי דרכון פלסטיני, אלא ישראלי. אבא שלי נולד בפלסטין, אבל ב-1948 הוא הפך לפלסטיני תושב ישראל. המציאות השתנתה ואיתה גם ההגדרות. נוצר עם חדש של מיליון וחצי איש, ואני לא מדברת כרגע על אלו שבשטחים ובמחנות הפליטים".
שבכלל לא נוכחים ב"עבודה ערבית".
"נכון, הם לא קיימים בסדרה. אולי בהדהוד חלש, לעתים רחוקות. 'עבודה ערבית' מתמקדת בציבור הערבי שחי פה, במדינה, שדובר גם עברית, וזו טקטיקה נכונה. מובן שמוכרחים למצוא פתרון לסכסוך כדי שסוף סוף ייקבעו הגבולות של המדינה שבה אני חיה, אבל חשוב להתמקד גם באותה חברה חדשה של מיליון וחצי איש שעדיין מתהווה ומחפשת זהות. אני נולדתי באמצע שנות השבעים, כשהאפליה היתה בפרצוף. כשאבא שלי עשה סטאז' בבית חולים, מטופלים יהודים לא היו מוכנים שהוא ייגע בהם. משנות התשעים והלאה, זה כבר לא המצב. בגדול, המגזר הערבי נמצא בתהליך של השתלבות. אנחנו באוניברסיטאות, אנחנו בשוק העבודה, אנחנו בהייטק. עברנו כברת דרך כלשהי. ערבים נמצאים בפריים טיים. זה עולם אחר".
הייתי בטוח שהתחושה שלך תהיה לגמרי אחרת. בשלוש שנים האחרונות נכנסו לשיח הציבורי בישראל מונחים כמו "אם אין נאמנות אין אזרחות".
"וטוב שכך, טוב מאוד".
די, נו.
"ברור. זה היה חייב להגיע. שלא תבין אותי לא נכון, זה איום ונורא שיש פה שר חוץ שמקדם הצעות חוק אללה יוסתור, גזעניות כמו שלא ברא השטן, אבל בזכותו הנושאים האלה צפים. אני מכירה אנשים במגזר שהיו מאוד לא פוליטיים, והנה בא ליברמן וגרם להם לחשוב. בגלל התעמולה שלו אנשים מבינים שלא הכל בסדר וזה מעודד אותם להיות מעורבים. בתכלס, ליברמן עושה לנו טובה גדולה בזה שהוא מעלה את הנושאים האלה. הוא מגרה את השיח ומראה לנו כמה רע יהיה כאן אם המדינה תתעצב ברוח הרעיונות שלו".
זאת דיאלקטיקה מעט מסוכנת. בינתיים הוא רק מתחזק.
"נכון. במחאה החברתית זיהיתי מין אופוריה כזאת, כאילו עוד רגע תם עידן ליברמן. כבר אז אמרתי לכולם שאני מוכנה לשים כסף שבבחירות הבאות הכוח שלו יגדל. להגיד לך שאני משוכנעת שיהיה בסדר? לא. יכול להיות שעוד כמה שנים אני בעצמי אארוז מזוודה ואגיד: 'אתם יודעים מה, אכפת לי מהמקום הזה, אבל לא עד כדי כך'. יכולה להגיע נקודת שבירה כזאת, ולא בהכרח כי אני ערבייה. היא הולכת ומתקרבת גם אצל הרבה ישראלים שמסביבי. אני רק יכולה לקוות שנתפוס שכל ונבין שזאת לא הדרך".
ההרגשה שלי היא של"עבודה ערבית" יש פלטפורמה מצוינת כדי לקדם שינוי מחשבתי כזה, והיא לא מנצלת אותה מספיק. אם חוק הנאמנות מטריד את החברה הערבית, תכסחו אותו בפריים טיים. אפשר להעביר מסר חד גם בהומור.
"'עבודה ערבית' היא יצירה של סייד (קשוע, התסריטאי) ולו יש מנדט במה לעסוק. אי אפשר להגיד לו: 'תכתוב על זה ועל זה כי עכשיו צריך'. אם תשאל אותי, זה לא מתפקידה של הסדרה לטפל בכל האג'נדות. אי אפשר לצפות מאמנים לשלם מחיר כבד מאוד בשם איזושהי אג'נדה שלמישהו אחר נראית ראויה בזמן נתון. אתה שואל למה סייד לא כותב? שמישהו אחר יכתוב. שיהודים יכתבו. יש מאיתנו מין ציפייה כזאת - ברגע שהתחלתם לטפל, טפלו בכל. למה?".
כי המגזר הערבי נמצא במתקפה, כי הדהלגיטימציה שהוא עובר מחריפה, כי את הגזענות המוסווית מעגנים בחקיקה.
"נכון. אני יודעת מה הולך מסביבי. ברור לי שעם כל ההליכה קדימה יש בו-זמנית גם דהירה אחורה ושההתקדמות היא לא בקו רציף. אני מקדמת כל הזמן אג'נדות שקשורות למגזר, אבל אי אפשר לצפות מאמן, שגם צריך לעבוד ולהתפרנס, שינופף בכל הדגלים, כל הזמן. ואם יש נושאים אחרים שמעסיקים אותי? אולי בא לי למחות על גובה המשכנתאות ועל יוקר המחיה? מצמצמים את ההוויה שלנו לנושאים שאנחנו'אמורים' לעסוק בהם. ומנגד, כשאנחנו עוסקים בהם, שופטים אותנו על זה. אי אפשר לצאת מזה מנצח. תבחרי לא להשתתף בשיח הפוליטי - יגידו: משתכנזת, פחדנית, מתנכרת למגזר שלה. ואם את יותר מדי פוליטית, לא נותנים לך תפקידים, הופכים אותך לעוכרת ישראל ושולחים אותך לגור באחת מ-22 מדינות ערב האחרות".
נראה שמפחיד אותך לשלם את המחיר ששילמו שחקנים אולטרה פוליטיים כמו ג'וליאנו מר או אפילו מוחמד בכרי.
"אני מירה עווד, ושילמתי מחירים לא פחות כבדים משני המגזרים. את הדוגמאות תמצא בגוגל בקלות (היא מתכוונת, בין השאר, לעליהום ציבורי שנעשה עליה לאחר שאמרה שהיא לא מזדהה עם כל מילות 'התקווה'). אותי כבר אי אפשר להפחיד. מה יגידו לי שעוד לא נאמר? איזה טוקבק יכתבו עליי שעוד לא קראתי? כבר לא יחדשו לי כלום. מה כבר יקרה? תבוא שרת התרבות ותגיד: 'אל תעסיקו את מירה עווד?'. תפאדל, נראה אותך (כאן היא מתייחסת לקריאתה של לימור לבנת לתיאטרון צוותא 'להפעיל שיקול דעת' בהעסקתו של מוחמד בכרי בגלל סרטו 'ג'נין ג'נין')".
אם היתה מגיעה הצעה לייצג את ישראל באירוויזיון במציאות של היום, היית מסכימה?
"לא יודעת, לא בטוח שמגיע לכם. הקרבתי את עצמי על המזבח הזה ושילמתי את המחיר הכי גבוה שיש. למעשה אני עדיין משלמת אותו. במדינות ערב אני פסולה לחלוטין כי ייצגתי את ישראל. הלכתי לחוויה הזאת מתוך אמונה שזה יביא לשינוי כלשהו. אני לא מתחרטת, אבל בפועל זה לא שינה הרבה. בנקודת הזמן הזאת, כשאתה שואל אותי, אין לי אותה רוח בכנפיים שהיתה לי אז".
ראיון קצר עם סייד קשוע וביקורת על הסדרה בגיליון ז'ורנל החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם