זהירות, רימון: איה כורם רק נראית תמימה
לא חברה של קרן פלס ומירי מסיקה, לא שבויה של חברות התקליטים, לא מהססת להיכנס במבקרים ולא סובלת את "דה ווייס". איה כורם, מיינסטרים עם אג'נדה
לנוכח העובדה ש"לאלף את הסוסים", אלבומה השלישי, הוא האלבום הישראלי הכי טוב שיצא כאן בשנת 2011 עושה רושם שיש לה את זה באילוף. היא שברירית ועדינה, חשיפת יתר לשיריה עלולה להביא להתקף סוכרת, וכולם בטוחים שהיא בחבר'ה של קרן פלס ומירי מסיקה - אבל יש בה עוד צד, מנוגד בתכלית לתדמית. כל מי שאמר לה פעם "הקשב המפקדת!" (בקורס השריונרים שעליו פיקדה בצבא) או "וואי, את בטח מה זה מתפדחת לעשות את זה" (במסעדת ג'וז ולוז בתל אביב, שבה ברמנה עד לפני כשנה וחצי) או "הנה, זה מה שמגיע לך מהמכירות של החודש" (במשרדי חברת התקליטים הד ארצי, שעזבה אחרי האלבום השני), יודע שאיה כורם רק נראית תמימה וחסרת ישע. מאחורי הכסות המתעתעת הזאת - שאחראית לשירי האהבה הפשוטים על קיץ, על בירה ועל יונתן שפירא - עומדת לביאה קשוחה, לוחמת ללא חת, צבא של איש אחד, מאלפת סוסים. הצד הזה, החזק והעצמאי, ניכר בהתנהלותה המקצועית בשנתיים האחרונות.
התוצאה האמנותית היתה "לאלף את הסוסים" - אלבומה השלישי, הטוב ביותר שלה עד כה, שאותו מימנה בעצמה, ללא חברת תקליטים; התוצאה הגופנית היתה, לדבריה, "כאב ראש רציני"; התוצאה הכלכלית היתה "הרבה יותר כסף" ; והתוצאה האישית היתה, בראש ובראשונה, שיפור ניכר בכל הנוגע לביטחון עצמי וליכולת להתמודד עם ביקורת. היא מרגישה שהמוזיקה מגנה עליה. שום דבר, מעליב ככל שיהיה, לא יכול לדכא את רוחה הסוערת. היא כבר מזמן לא מהססת
"בסדר, אני מודעת לזה שיש אנשים שחושבים עליי דברים רעים", היא אומרת, "יש סקאלה של דברים רעים שאפשר להגיד על מישהו - ואני חושבת שזכיתי ליהנות מכולם. הרי כל מה שמריח ממיינסטרים מיד מוקצה, מה לעשות, אבל אני לא יכולה להילחם בכל מה שאומרים עליי. זה נידון לכישלון מראש. מצדי, אתה והחברים העיתונאים שלך יכולים להמשיך לצחוק עליי, לא אכפת לי".
טוב, את בטח מבינה מאיפה זה בא. המוזיקה שלך טובה, אבל היא לא ממש, איך לומר, קולית.
"יכול להיות שאתה צודק. לאלבום הראשון שעשיתי אי אפשר לקרוא 'קולי' בשום צורה. יש לו כל מיני תכונות אחרות, אבל הוא לא קולי. ממש לא. גם אני חושבת עליו ככה, לא רק אתה - וזה בסדר גמור. בכלל, אני חושבת שהמרדף אחרי הקוליות הוא קצת עקר. אפשר להגיד בוודאות שהאלבום השלישי שלי יותר קולי מהאלבום הראשון, אבל זה יצא ככה בלי שכיוונתי".
אני מניח שהעניין עם חוסר הקוליות שלך נובע גם מזה שתמיד מקשרים אותך לקרן פלס ולמירי מסיקה, הלא קוליות בעליל.
"אין ספק שהקישור בינינו היה מוזר מאוד, ממש ביזאר קשה. בהתחלה ניסיתי להילחם בזה, להסביר שאני לא קשורה, אבל זה לא הניב פרי, אז בסוף החלטתי לשחרר. ממילא, במונחים של קריירה של שנים, זה קשקוש מוחלט. אני אגיד את זה עוד פעם: אין לי שום קשר אליהן. קרן פלס ומירי מסיקה הן חברות טובות שלמדו יחד ויש להן היסטוריה רצינית. אני סתם עברתי ליד, במקרה, ואיכשהו יצא שהכניסו אותי לזה".
שומעת קרן פלס?
"לא, אני לא שומעת קרן פלס בבית, ואני מניחה שגם היא לא שומעת איה כורם. אוי".
נכון להיום, ובניגוד לכל הדירוגים והפרשנויות שליוו את פריצת המסיקות בשלהי 2006, איה כורם היא הצלע המוערכת והמצליחה ביותר בטריו הזה - אם לא מסחרית, ודאי אמנותית. "קיץ", "השיר של איתי", "שיר אהבה פשוט", "יונתן שפירא", "שש ועשרים", "רונה אומרת", "שקר" הם פזמונים מנצחים, אחד אחד, שעולים באיכותם הפופית - ובמקרים מסוימים, האינדי-פופית (כורם אוהבת את יו לה טנגו, לילי אלן, רג'ינה ספקטור ו-She & Him) - על סינגלים רבים שהמפקדת הרשמית של החבורה המדומיינת, קרן פלס, שחררה לרדיו.
לכך מתווספת גם אג'נדה עצמאית מגובשת, שבאה לידי ביטוי בחומרים המוזיקליים החדשים של כורם, כמו גם בהפיכתה לכותבת רשת נמרצת, על סף הגרפומנית, שלא מפסיקה לעדכן סטטוסים, לצייץ ולהפגיז את האתר האישי שלה בפוסטים דעתניים - לרבות כאלה שחופרים בשבחי המוזיקאי העצמאי או יוצאים חוצץ נגד תוכניות ריאליטי ("מה שיועיל למוזיקה הישראלית הוא לא עוד תוכנית ריאליטי שקוראת לעצמה תוכנית מוזיקה, אבל כשאני מחפשת שם מוזיקה, אני לא מוצאת", כתבה בפוסט שהתייחס למשהו טוב שיאיר לפיד אמר על התוכנית "דה ווייס" (ונגד מבקרי מוזיקה) "בהמשך להצהרתה של קליה מור בתחילת הביקורת ש'על גלי אלון אין לה הרבה מה לומר', אני אוסיף שכל המילים שהיא כן אומרת, מיותרות"). כורם עצמה מודה שהיא מקדישה יותר זמן לדברים כאלה מאשר למוזיקה, אבל היא לא מתלוננת.
גם לפני שנתיים, כשעסקה בעבודה אף פחות יצירתית מזו (מזיגת בירות בג'וז ולוז), היא לא התלוננה. היא השתמשה בהתנסות ההיא כחומר גלם להשראה, כקרקע לכתיבת השירים הכי טובים בקריירה שלה עד כה. בדיוק לשם כך, היא אומרת, החליטה לעשות את זה מלכתחילה. שום אילוץ כלכלי לא היה מעורב בעניין, לטענתה.
"מבחינתי", היא מסבירה, "לחזור למקורות זה אומר גם, לפעמים, קצת להזיע. הרגשתי שאני בהיי ורציתי להחזיר את עצמי לקרקע. אמרתי לעצמי 'וואו, וואו, וואו - תירגעי, כאילו. תני לעצמך איזו סטירת לחי, מגיע לך!'. אז עשיתי סטופ להכל והלכתי לעבוד בג'וז ולוז. אני זוכרת שיום אחד משה לוי נכנס, ראה אותי עומדת מאחורי הבר ואמר לי 'וואו, האלבום הבא שלך יהיה בטח מה זה יפה'. ואז הגיע 'לאלף את הסוסים'. כנראה משה לוי יודע דבר או שניים בקריירה של מוזיקאים. צריך להזיע, לעבוד קשה. זו לא היתה הפעם הראשונה שעבדתי במשהו כזה, אתה יודע. עד גיל 26 עבדתי בכל עבודה אפשרית. הכנתי קישים לבתי קפה ומלצרתי בפסטה מיאה. מפונקת ומנותקת אף פעם לא הייתי".
ברור שלא. היית מדריכת שריון, למען השם.
"נכון, והיה לי נורא טוב בצבא. ללהקה צבאית ממילא לא הייתי יכולה ללכת כי כל המשפחה שלי שריונרים ואמא שלי קצינת משטרה בפנסיה, אז הלכתי לשריון. מה רע?".
לא רע, חלילה. זה סתם קצת מוזר שמצד אחד היית חיילת קרבית בצה"ל, ומצד אחר כתבת שיר אהבה לפעיל השמאל הרדיקלי יונתן שפירא.
"נו, איזה באסה לטוקבקיסטים, אה? כתבתי שיר אהבה לבוגד, אוי ואבוי".
הוא לא בוגד?
"הוא קצת הגזים במה שהוא עשה, אני לא מסכימה עם הדברים האלה, אבל כמה שזה יישמע לך בלתי נתפס, תדע לך שיונתן שפירא אוהב את המדינה הזאת. מאוד אוהב".
גם את אוהבת אותה?
"אחד הדברים הגדולים ביותר שקרו לי פה לאחרונה - במסגרת עמותה שמתעסקת במפגשים בין מוזיקאים מכל העולם, שאני מנכ"לית שותפה בה (עמותת My Favorite Enemy, הכוללת מוזיקאים מירדן, מהרשות הפלסטינית, מנורבגיה, מארה"ב ומישראל) - זה שפגשתי מתנחלת שהפכה לחברה טובה שלי. גדלתי עם ערבים בנצרת, מעולם לא היתה לי בעיה לשמוע ערבית סביבי, אבל מתנחלים לא הכרתי. כשפגשתי אותה, הבנתי שלמרות כל החינוך המפא"יניקי שקיבלתי בבית, אם הייתי גדלה בבית שלה, הייתי היא. יש לנו המון דברים משותפים. המפגש הראשון שלי איתה היה טעון אחושילינג, אבל היום רננה תכלת - כן, הכי שם של מתנחלת - היא אחת החברות הכי טובות שלי. יש איזה בון טון תל אביבי - כאילו, אמרה הזמרת התל אביבית - שאומר שצריך לשנוא את המתנחלים יותר מאשר את הערבים, אבל אני לא מסכימה עם זה. זה פשיסטי. מי ששונא מתנחלים גרוע כמו מי ששונא ערבים".
כורם , מצדה, פחות שונאת בימים אלה ויותר אוהבת. למשל, את המוזיקאי אדם בן אמיתי (בחור מוכשר ומוערך בסצנת השוליים בתל אביב, שעדיין לא זכה להכרה רחבה), שסופר עמה שחפים וכו' כבר שנה וחצי. "הוא כותב את השירים הכי יפים בארץ", היא אומרת, "זו הסיבה שבגללה נדלקתי עליו".
את עדיין אוחזת בגישה של "דרוש חתן, שמלה כבר יש"?
"מה פתאום. גם אז (בשיר "יונתן שפירא"), זו היתה בדיחה. אני בת 30, עוד לא נשואה וזה בסדר גמור מבחינתי. להגיד שאני לא מאמינה במוסד הזה זו קלישאה, אבל זה באמת לא בסדר העדיפויות שלי. אני גם מאמינה שעד שאביא ילדים לעולם יעברו עוד כמה שנים".
"יש המון דברים שמוזיקאים לא יודעים וזה גורם לטעויות מצערות", היא מסבירה. "מוזיקאים זה עם נורא נאיבי, אבל האמת היא שלעשות אלבום לבד זו לא תורה מסיני. פשוט מגייסים תקציב ועושים את זה. אני, למשל, סוף סוף נהנית מפירות היצירה שלי. בשלב מסוים פשוט קמתי ואמרתי לעצמי 'רגע, למה אני צריכה את כל המערכת הזאת?', ואז הסתכלתי סביבי והבנתי שזה מאוד קל, פשוט ונגיש".
לתובנה הזאת הגיעה כורם עוד ב"שפה זרה", אלבומה הקודם, שזכה למעט פחות פרגון והכרה (אם כי עדיין מכר 15 אלף עותקים). זה בא לידי ביטוי, למשל, בשיר הפותח שלו, "אל תאמיני" ("שוב אותן מחמאות ואותם עלבונות / מה לשמוע ומה לבטל / כי בסוף זו רק את וחוץ מעצמך / לא נשאר לך את מי לקלל"). "זה אחד השירים הכי אישיים שכתבתי", היא מצהירה, "שיר שמזכיר שהכל שטויות. אין מה לעשות: זה מקצוע מחרפן. בתחילת הדרך תמיד הרגשתי שאני לא מספיק משוגעת בשביל המקצוע הזה כי הייתי ילדה קטנה ונורמלית מדי, אבל עכשיו אני מרגישה שאני הולכת ומשתגעת עם הזמן. משברים הפכו לעניין יומיומי אצלי. בעיקר משברים של חוסר אמונה בעצמי. אפשר אולי להשוות את זה לעבודה של כל עצמאי אחר, אבל כאן אתה לא רק עושה את מה שאתה מאמין בו. אתה גם שר את זה ומחכה שיזרקו עליך עגבניות. זו בעיה. הרבה פעמים קורה לי שאני חושבת שאיבדתי את זה, ואז אני יכולה להסתובב יום, שבוע, חודש וחצי שנה מבואסת מהתחת".
הכישלון היחסי של "שפה זרה" בטח לא סייע לזה.
"אולי, אבל אני מעריכה שיהיו לי עוד הרבה אלבומים שלא יצליחו - וטוב שכך. תחשוב איזו קריירה משעממת תהיה לי אם כל האלבומים שלי יצליחו. אני אכתוב רק שירים משעממים ככה. הרעיון הוא לאלף את הסוסים - כלומר לאלף את המפלצות ואת הספקות שבך ולהבין מהו הרווח בין מי שאתה למי שאתה רוצה להיות".
ואת חושבת שהצלחת? ניצחת את המפלצות?
"נראה לי שכן. אני אמן עצמאי עכשיו, כך שאמור להיות לי, לכאורה, עוד יותר אכפת מה כולם אומרים וחושבים עליי, כי זה הכסף שלי ואין לי גב - אבל במקום זה קרה לי תהליך מדהים: הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי 'עשיתי הכל לבד, אני גאה בזה, לכו תזדיינו'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם