הניתוח הצליח: "חלומות מפלסטיק" לא מזלזלת בצופים
"חלומות מפלסטיק", שצדה נשים שהגיעו לשדרוג אצל הפלסטיקאי ד"ר קליין, הוא מסמך דוקומנטרי חשוב מאין כמותו שמצליח להעביר תופעה הרסנית ולהשאיר לצופה את זכות השיפוט
היום קצר והמנותחות בהמתנה. חלומות מפלסטיק צילום: אלדד רפאלי
ישנן בנות שאי-הבנה טרגית הובילה אותן לפלסטיקאי, ולא לפסיכולוג למשל. ביטחון עצמי רעוע, דימוי נמוך - כל מה שחצי שעה על ספה ואולי גם כדור קטן יכולים לפתור. והנה הן על שולחן הניתוחים, שוחות בבוטוקס, מנסות ללכוד את הנעורים. אלה לא הניתוחים עצמם, אלה השעבוד וההתמכרות שיוצרים בעיה.
"חלומות מפלסטיק" צדה נשים שהגיעו לשדרוג והרכבה אצל ד"ר קליין. חלקן מכורות, חלקן זקוקות לעזרה פלסטית דחופה. אודל רמז, למשל, ילדה בת 14 עם "אוזני דמבו", סובלת מהצקות בבית הספר ומזוג הורים חסרי אונים. "אתם צריכים לקבל את ההחלטה שלי", היא מצווה על הנתינים שלה, אלה שבעבר נקראו בטעות הורים - וסוגרת שיפוץ אצל קליין. חתיכת טריק. הילד שמן? סובל מאקנה? פוזל קצת או סתם נתקע עם גבה לא סימטרית? אל תתנו לו לאכול כאפות בהפסקה: שלפו את האשראי - והילד בדרך למועצת תלמידים. אגב, בהגיע יום הניתוח, על ספו של חדר הניתוחים, הילדה מתחרטת. ד"ר קליין לא מתרגש. "תביאו את ההגדלה במקום", הוא מורה לצוות. כן, חברים, היום קצר והמנותחות בהמתנה.
הגדלת חזה, כמה פעמים? הורי ב''חלומות מפלסטיק''
צילום: אלדד רפאלי
וישנו גם ניצול. מין קורבנות אדם על קידוש ערך היופי, או לפחות מה שנתפס ככזה ומרוח על המגזין אצל רופא השיניים שלכם. קטיה טימופייב, דוגמנית בת 17, והסוכנת שלה אופליה (כבר שם מחשיד) הן דוגמה מעולה. אופליה זו מטפטפת לנערה האומללה שהסיבה לכישלונותיה היא חזה קטן. הפתרון? הגדלה ומהר. לחכות לגיל 18? חלילה וחס, עד אז עוד עלולה להגיח פתיה אחרת. "אני חושבת שזה יעשה לך רק טוב", מפריחה הסוכנת צ'ק בלי כיסוי. נו מה, מחרתיים יוכרז בשבוע השמעטס על סוף עידן החזה הגדול, והמיוצגת הקטינה תישאר עם פסולת סיליקון ודיכאון קליני.
הטירוף, אם כן, לא נס לחו. הנה, קם לו מזבח חדש שעליו נקריב את משמנינו לאלוהי ה-90-60-90 נמתח , נזריק, נשאב, נפסל, נגהץ - ובלבד שניראה כפוחלצים
מודרניים. המרדף הפתטי אחרי העלומים, אחרי מודל השלמות, מרדף שהפך לכפייתיות טורדנית - מעולם לא נראה מסוכן יותר. התוצאה: פרצופים שנראים כאפליקציה, מנסים לשווא לתכנת מבע אנושי, רגש - בקיצור, כל מה שאי אפשר להזריק.
"חלומות מפלסטיק", למרות העטיפה והאכסניה, היא מסמך דוקומנטרי חשוב מאין כמותו. אולי בזכות היד הנוגעת, לא בוחשת, של היוצרת עידית אברהמי, מצליחה הסדרה להעביר תופעה הרסנית ולהשאיר לצופה את זכות השיפוט. היא לא מזלזלת במשתתפים, לא מטלטלת את כורסת הצופה בפראות, אלא פשוט עוקבת, על קצות האצבעות, אחרי מה שנראה כמגפה מודרנית. החטא הוא בהגדרתה כ"דוקו-לייט". "חלומות מפלסטיק" מציפה מציאות כבדה, כבדה מאוד, ושום מנתח לא יוכל לשאוב לה את העודפים.
"חלומות מפלסטיק", הוט בידור ישראלי.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם