עו"ד להיט: קוב לא מפחד לחשוף את הלב שלו, עירום ומדמם
לעורך הדין יעקב לישצ'ינסקי, שמופיע ומקליט בשם קוב, נמאס מהמחאה, מהרייטינג ומהרווקות התל אביבית. אז הוא הקליט אלבום שלם ומצוין על יחסים ועל בדידות
אולי הגיל ותחושת הזמן שעובר הם שהובילו את קוב להקליט את "סימני תשוקה", אלבום שבו הוא רך וכואב יותר מאשר בשלושת אלבומיו הקודמים. אם "סיום מפואר בלחיצת כפתור" מ-2008 היה חגיגת צלילים מופקת היטב ופרויקט "הונאת האמרגן" מ-2010 היה מניפסט תרבותי עצבני בעטיפה דאבסטפית עדכנית, קוב 2012 מגיש לכם את הלב שלו נע, עירום ומדמם. את שרביט ההפקה הוא הפקיד הפעם בידיו של נדב כץ, שלקח אותו לאולפן הקלטות בראש פינה, שחרר אותו מתבניות קבועות ועזר לו ליצור את אלבומו האישי והכואב ביותר. שורות כמו "אל תתישי לב/ אל תדמי עניין/ לכי עכשיו" מעידות על הפאזה הנוכחית בחייו. "אלבום בוגר", הוא אומר בטון הסרקסטי האופייני לו, אותו טון שחסך לחלוטין מאלבומו החדש.
איך עברת מעמדת נביא הזעם לעמדת האהוב הנעזב?
"השירים נכתבו בתקופה לא טובה מבחינה אישית, בעיקר בתחום הרומנטי. מכל התסכול שנובע מזה שאתה רוצה שמשהו יקרה ואתה מקבל את המציאות על הראש. כמה שלא תהיה שכלתן ותחליט מראש שלא יזיז לך, זה בכל זאת כואב. זה נכון לגבי העשייה המוזיקלית שלי וגם בחיים זה ככה. אנחנו מטפחים לנו אתוס של זוגיות, מתווכים לנו הילה של רווקות תל אביבית הוללת, שזה הכי מגניב, רק שלפעמים יש שם הרבה כאב ואכזבות מאחור. יש רצון להתמסדות מסוימת או לשקט. היתה לי תקופה מוזרה, שהייתי כרוך אחרי מישהי שאני אפילו לא יודע אם היא מציאותית. היו שם כל מיני סיפורים. יש פה כמה כוכבות. יש כאן דברים שאני חושב שאנשים יכולים להתחבר אליהם, לכאב הפנימי. אני מקבל הרבה פידבקים על חיבור לשירים ורגש שהם מחלצים, תגובות שלא קיבלתי קודם".
יש שיגידו שהתרככת, שאיבדת את השיניים. עכשיו דווקא נורא אופנתי לצאת בהצהרות חברתיות.
"אני לא רואה את זה בתור קו חדש, זה אפילו לא אבולוציה. עכשיו אני פה, מחר אהיה במקום קצת אחר. זה הכיף באמנות, לשחק ולא לקחת אותה בצורה כזו רצינית ומהותית. אני דווקא מקבל בעיקר תגובות מחבקות. הדעה החברתית או הפוליטית שלי לא השתנתה במאומה, רק שלמרבה הצער אין משהו לחדש בדברים האלה. לא השתנה פה כלום. בפרויקט הספציפי הזה אני בוחר להתעסק בעצמי. כי זה מה שעניין אותי באמת. את מה שיש לי להגיד בנושא אמרתי כבר באלבומים הקודמים, עשיתי את שלי".
גם כשהוא בפאזה עדינה ואישית יותר, קשה לנתק את קוב מהאמירה התרבותית. הוא מאמין שהעובדה ששיר יפהפה כמו "רומא" לא פרץ את גבולות הפלייליסט היא לא פחות מפשע, שונא את ההעדפה המובהקת ל"מוזיקת כפיים" ומצר על העובדה שגם מחאת האוהלים של הקיץ לא באמת נשאה פרי. הוא מרבה להופיע בערבי ספוקן וורד ולארגן אירועים שהמילה המגונה "תרבות" נוכחת בהם, בידיעה ברורה שמישהו בתחנות הרדיו המובילות פשוט לא רוצה אותו למעלה. "עדיין מסריח כאן", הוא אומר, "זה לא שמשהו השתנה".
יכול להיות שהתזזיתיות המוזיקלית מקשה עליך לפרוץ באמת?
"בעולם הפנטזיות זה נכון. אבל בעולם המוזיקה, ובייחוד במדינה הזאת, אפשרויות הצמיחה המוגבלות שלך מכתיבות לך לשים את כל הפנטזיות ואת כל התכנונים בצד ופשוט לעשות את מה שנכון לך ומה שבא לך לעשות. אין פה פרס, אין פה וילה שמחכה לך בסוף הדרך, רחוק מזה. זה האלבום הרביעי שלי, את ההחלטות של איך הקריירה הולכת להיראות כבר החלטתי. לא אביא, רק בשביל העקביות, עוד איזה חיקוי של עצמי שלא בא לי עליו ושהוא כבר משעמם אותי. חשבון הבנק שלי לא הרגיש את השינוי הזה".
אולי באמת הרוב צריך לקבוע? בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה.
"זו לא דמוקרטיה, זה שלטון טוטליטרי של הרוב. אותי זה ממש מבחיל. למשל חוזים של תוכנית כמו 'דה ווייס', שאומרים למתמודד 'אם אתה רוצה לשחק איתנו במשחק אז תדע לך שזה בתנאים שלנו. אתה לא תבצע את השירים שלך, אתה תספק לנו את מנת הדמעות, ואם חס וחלילה תצליח אז לא תרוויח מזה כסף גם אחר כך. אנחנו נרוויח מזה גם אחרי שסיפקת לנו את התוכן והשתתפת. גם לפי החוזה אנחנו עשינו אותך. זה לא שאתה גרמת בכישרון שלך ל-40 אחוז צפייה'. זה מזעזע. או גלגלצ, למשל. זו לא תחנה שמשמיעה מוזיקה טובה. יש שיר
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם