אני ואתה: היחסים המורכבים של שלום חנוך ואריק איינשטיין
שיתוף הפעולה ביניהם הוליד אלבומי מופת והזניק את המוזיקה הישראלית שנות דור. אבל מערכת היחסים שלהם ידעה גם תקופות של משבר, תחרות על אהבת הקהל ואת הכישלון המהדהד של פרויקט האיחוד "מוסקט". הביקורת של שלום חנוך על השיר שהקליט אריק איינשטיין לכבוד חזרתו של גלעד שליט הציפה לאחרונה מחדש את הכעסים הישנים. 45 שנים מאז נפגשו לראשונה, שני המייסדים של הרוק העברי מציגים: למה לנו לקחת ללב
אמצע שנות השמונים. אולפן הקלטות טריטון בתל אביב. בחדר אחד אריק איינשטיין עובד על אלבומו "אוהב להיות בבית" עם מיקי גבריאלוב. בחדר אחר שלום חנוך מקליט את "מחכים למשיח". אבל בין איינשטיין לחנוך מפריד הרבה יותר מקיר. "אריק ושלום היו אז במין סכסוך כזה, ונרתעו אחד מהשני", אומר מיקי גבריאלוב. "היה איזשהו קצר ביניהם. אני לא יודע מה הסיבה לכך, אבל הרגשתי את המתח, את הלחץ. הם לא היו סחבקים, ואני לא זוכר שהם אפילו דיברו אחד עם השני. זה היה מוזר".
הרבה עליות ומורדות אפיינו את מערכת היחסים בין שני האבות של הרוק הישראלי מאז נפגשו לראשונה בדיוק לפני 45 שנה, ב-1967. השניים חתומים יחד על שלושה אלבומי מופת (ועוד אלבום כושל אחד), על פרויקט הטלוויזיה המיתולוגי "לול", על סיבובי הופעות מצליחים ועל כמה קלאסיקות נצחיות כמו "למה לי לקחת ללב", "פראג" ו"ילדים של החיים". בתודעה הלאומית הם נצרבו כחברים טובים ושותפים לדרך. אבל משיחות עם מקורבים שליוו אותם לאורך הקריירה, נראה כי הדימוי הזה לא תאם את המציאות, ש"החברות המקצועית" - ניסוח של המוזיקאי יהודה עדר - מעולם לא גובתה בחברות אישית של ממש.
שאלת היחסים בין איינשטיין לחנוך קיבלה בשבועות האחרונים רלוונטיות מחודשת, לאור הדואט המצליח של איינשטיין ושלמה ארצי, "חוזרים הביתה" שזכה לקליפ מרשים וסחף תגובות נלהבות. חנוך היה הראשון לשתף פעולה עם ארצי - שנחשב במשך שנים למתחרה על אותו קהל - בסיבוב ההופעות המצליח שלהם ב-2005. עכשיו הגיע תורו של איינשטיין. המפגש ההיסטורי בין שני גדולי הזמר העברי רק מדגיש את הניתוק האישי והמקצועי בין איינשטיין לחנוך, שבתודעה הציבורית עדיין נתפסים כחברים ושותפים לדרך.
הריחוק המתמשך עלה מדרגה והפך למתיחות גלויה בנובמבר האחרון, בעקבות ראיון שנתן שלום חנוך למוסף "7 לילות". בראיון קטל חנוך את השיר "עכשיו כשאתה כאן", שכתב והלחין גיא בוקאטי ואיינשטיין שר לכבוד חזרתו של גלעד שליט הביתה. "זה נשמע לי פחות רציני, פחות מושקע, משהו חסר, דברים שאני מכיר, שאני חושב שיכולים להיות", אמר חנוך. בהמשך, בתשובה לשאלה מה הוא חושב על האלבומים האחרונים של איינשטיין, אמר: "לא שמעתי כל כך. שמעתי קצת".
מיד לאחר הפרסום החלה תכונה ערה של העברת מסרים בין איינשטיין לחנוך. איינשטיין רתח ולא טרח להסתיר את העלבון שגרמו לו הדברים. חנוך הרים לו טלפון, התנצל, וניסה ככל יכולתו למזער נזקים. נדרש פינג פונג של התנצלויות והבהרות כדי להחזיר את היחסים בין השניים למצב רגיעה, אבל כאב הפגיעה
בעקבות התקרית האחרונה עלבונות ישנים וקנאות עתיקות צצו ועלו מהעבר. "בשש השנים שבהן הייתי חברה של שלום חנוך אני לא זוכרת שביקרנו פעם אחת בבית של אריק", אומרת דפנה ארמוני היום. אחרים מספרים שלאורך השנים היו כמה מקרים שבהם ביקש אחד מהשניים עזרה או שיתוף פעולה מהאחר בעניינים שהיו חשובים לו, אבל נתקל בסירוב. זה קרה, למשל, בתחילת שנות האלפיים, כשאיינשטיין הגיש תביעה אזרחית נגד המפיק והאמרגן מיכאל תפוח, שהפכה לסכסוך מתמשך ומר. איינשטיין, מגלה מוזיקאי שמכיר את השניים היטב, ביקש מחנוך לנקוט עמדה לטובתו באופן פומבי, אבל חנוך הפנה כתף קרה. הסירוב פגע באיינשטיין והוביל למתיחות שנמשכה זמן רב.
גם בחזית המקצועית התגלו חריקות. כשהשניים הקליטו ב-1999 את אלבום האיחוד שלהם, "מוסקט", איינשטיין הפציר בחנוך שיצטרף אליו בשירה בשיר הנפלא "גיטרה וכינור", אבל חנוך סירב לדואט. אנשים שהיו מעורבים בהקלטת האלבום אומרים שלהיט משותף היה יכול להפוך להברקה הגדולה שיכלה להציל את "מוסקט" מהכתרתו כהחמצה גדולה על ידי המבקרים.
גם איינשטיין וגם חנוך סירבו להתייחס לקונפליקט האחרון ביניהם. "לא מעניין אותי לדבר עלי ועל היחסים שלי עם שלום", אמר איינשטיין. עופר נברו, מנהלו האישי של שלום חנוך, היה נחרץ לא פחות. "ממש לא מעניין אותי לקחת בזה חלק".
ההתחלה הייתה כמובן אחרת, והיא הפכה לאחת המיתולוגיות המפורסמות בדברי ימי הרוק הישראלי. "אתה הביטל החמישי", אמר לפי האגדה איינשטיין לחנוך כשפגש אותו בפעם הראשונה ב-1967, במועדון "החלונות הגבוהים" בתל אביב. רגע ההיכרות ביניהם סימן את המפץ הגדול במוזיקה הישראלית. באותו ערב הופיעה הלהקה הנושאת את שם המועדון, החלונות הגבוהים, שכללה מלבד איינשטיין את ג'וזי כץ ושמוליק קראוס. איינשטיין היה בן 28, כוכב גדול, וחנוך בן 21, עדיין בלהקת הנח"ל.
"שלום בא להופעה שלנו", סיפר איינשטיין ל"סופשבוע", "ואחרי ההופעה ישבנו, הוא ניגן, שר, שרנו ביחד, ביטלס וכאלה. שמעתי את השירים הישנים שלו. שלום מאוד מצא חן בעיני ונראה לי בחור מוכשר. זאת הייתה טעימה ראשונה ולא ידעתי לאן זה הולך. הוא סיפר שהוא כותב מגיל צעיר. התפלאתי שבלהקת הנח"ל לא לקחו שירים שלו, כי השירים האלה היו יפים. שאלתי אותו למה, והוא אמר שלקחו שירים של יאיר רוזנבלום. אחרי זה בא לי לעבוד איתו".
גם ג'וזי כץ לא שוכחת את אותו ערב דרמטי. "המועדון היה מפוצץ", היא אומרת, "פתאום הופיע חייל לבוש מדים ששמו שלום חנוך. ידיד משותף של אריק ושלו הביא אותו להופעה. הוא עלה לבמה, וברגע ששלום שר את 'ריסים' אני פשוט נמסתי כמו חמאה. גם אריק התלהב ממנו מאוד והיה בהלם מהביישנות והצניעות שלו. הוא חזק בזיהוי כישרונות, אריק, ולכן מיד הרגיש ששלום זה הדבר הבא".
בין השניים התפתחה ידידות שהובילה לעבודה משותפת, וחנוך החל לבקר בביתו של איינשטיין. "היינו הרבה עפים", סיפר חנוך בראיון עיתונאי, "עפים זה אומר ליצור, זה להיפתח, זה לשנות נושאים, זה להתייחס לדברים. שמתי לב שבמפגש בינינו כל הזמן יצא משהו". ואמנם , זמן קצר לאחר פגישתם הראשונה הקליט איינשטיין תקליטון שבו ביצע ארבעה לחנים של חנוך: "הגר" (מילים של חנוך), "שבת המלכה", "ריסים" ו"פתאום בלעדיו". ב-1968 יצא "מזל גדי", אלבום הסולו הראשון של איינשטיין שהורכב כולו מלחנים של חנוך, שאף תרם גם חמישה טקסטים. האלבום כולל כמה נכסי צאן ברזל כמו "לילה", "הימים הארוכים העצובים", "מכופף הבננות", "רוח רוח" והלהיט המופתי "מה שהיה היה", והוא זכה להצלחה גדולה ברדיו.
ב-1968 חנוך השתחרר מלהקת הנח"ל, נישא לליהי עפרון, נטש את הקיבוץ ועבר לתל אביב. איינשטיין הקים חברת הפקות עצמאית בשם "הגר", עם זוגתו אלונה, צבי שיסל ובועז דוידזון. ביום העצמאות 1969 איינשטיין ביצע בפסטיבל הזמר את שירו של חנוך (מילים ולחן) "פראג", שעסק בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. השיר הגיע לאחד המקומות האחרונים, משאיר את הבמה ל"בלדה לחובש" ו"עץ האלון" של יהורם גאון ו"בדרך חזרה" של אבי טולדנו. "אנשים לא היו מוכנים לשיר שהמילים שלו עוסקות באסון של אחרים ולא שלנו", הסביר איינשטיין בראיון. השיר הופיע באלבום "פוזי" שהוקלט באותה שנה ונחשב לאלבום הרוק העברי הראשון.
"הם פעלו בשנים שבהן כיכבו שירים בסגנון 'באב אל-וואד', והיה להם חזון לקחת את המוזיקה הישראלית קדימה וליישר קו עם עולם הרוק שהם נחשפו אליו", אומר המפיק המוזיקלי הוותיק משה לוי, שמלווה את חנוך 30 שנה. "אריק ושלום הם שני תאומים בחלומות שלהם. שני אנשים שחולקים את אותו אורח חיים, אותן דעות ואותן אהבות".
"שלום בא מהקיבוץ, שניהם באו מלהקת הנח"ל, אלה מסגרות של יצירה מתוך קבוצה, של שילוב כוחות ולא של כוכב יחיד", אומר דורי בן-זאב, חברו של חנוך, שהשתתף לצד השניים בתוכניות "לול". "האומץ והחוצפה של שלום נפגשו עם העדינות, הכישרון הביצועי והעידוד של אריק. זה חיבור של שיתוף, אינטליגנציה, הנאה, הומור, אומץ, חופש, שיגעון מבורך ומבוקר ואהבת הארץ. הם הלכו אחרי נטיית הלב שלהם וחדוות היצירה, לא חשבו מה יהיה הרייטינג".
ב-1969 החלה להתגבש חבורת "לול" המיתולוגית, שבה היו איינשטיין וחנוך אבני יסוד, במקביל לפעילותו של חנוך בלהקת השלושרים. רק מעטים יודעים שהחבורה צילמה סרט שנגנז בשם "פרח במנוע" שביים אורי זוהר והפיק צבי פשנל. הסרט, שהתבסס על אלתורים של החבורה, לא הגיע לסיום העריכה. "בסרט אפשר להרגיש בחברות בין אריק לשלום ושאר החברים. הסרט עצמו הוא ילדותי, ניסיון שלא הצליח", אומר עכשיו שיסל, שהשתתף בהמשך בתוכניות "לול" והפיק את תקליטיהם הראשונים של חנוך ואיינשטיין. "בילינו בתוך מלון גדול בבנייה בהרצליה, דיברנו הרבה, השתטינו. כל הלילה צחקנו, שתינו, ועם עלות השחר אריק, שלום, אורי ואני יצאנו לחוף הים הסמוך למלון לשאוף אוויר, כולנו מחופשים עם פאות. ראינו נער עושה ג' וגינג. פשוט התחלנו לרוץ אחריו. והוא ממש נבהל ורץ קיבינימט הביתה. רדפנו אחריו, הנער תפס ספרינט, הגיע מפוחד לבית שלו, דפק בדלת כמו משוגע, וצעק: 'אבא, יש פה אנשים מטורפים!'".
הכישלון של "פרח במנוע" הוביל לסרט אלתורים נוסף, "שבלול", שביים בועז דוידזון ויצא לאקרנים במאי 1970. בין השאר תועדה בו העבודה על אלבום המופת "שבלול", שבו הלחין חנוך את כל השירים והשתתפו גם הצ'רצ'ילים. האלבום כולל את הלהיטים "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אבשלום", "אל תוותרי עלי", "למה לי לקחת ללב" ו"מה שיותר עמוק יותר כחול", את כולם הלחין חנוך. הוא נחשב על ידי רבים לאלבום החשוב שהוקלט אי פעם בישראל, לאיחוד נדיר של שני כישרונות חריגים. עם זאת, הסרט והתקליט "שבלול" לא זכו להצלחה קופתית. "קשה למצוא מילים כדי לתאר את הייחוד או החידוש שהביא איתו שלום", אומר איינשטיין בספר "זו אותה האהבה", "יש בזה איזה דמיון לסשה ארגוב - לאו דווקא בסגנון, אלא בחידוש. להגיד 'משב רוח רענן' זה מעט, זה קלישאה. זה היה משהו אחר, ולכן גם כיף אמיתי".
ביולי ובספטמבר 1970 שודרו בערוץ הבודד של הטלוויזיה הישראלית שני פרקי "לול" בהשתתפות איינשטיין, חנוך, שיסל, זוהר, ג'וזי כץ, טליה שפירא ואחרים. דוידזון וזוהר ביימו. "היינו חבורה קטנה של אנשים גדולים", נזכר דוידזון בשיחת טלפון מלוס אנג'לס. "נפגשנו רבות בבית של אריק ואלונה ז"ל. כולנו היינו מאוהבים בה. הבית שלהם היה כמו מועדון בשבילנו. שמענו רולינג סטונס. שלום, שאיתו גרתי, היה בהתחלה ביישן, קיבוצניק שבא לעיר. הוא היה נוסע בשבת הביתה וחוזר במוצאי שבת עם קרטון מלא בדברים טובים שאמא שלו נתנה לו. אריק אהב את האוכל של אמא של שלום. אריק היה יותר דומיננטי משלום כי הוא יותר בוגר וסופרסטאר, ונוצר ביניהם קליק יוצא מן הכלל".
"שבלול", השם שנבחר לאלבום ולסרט, היה במקור הכינוי שהצמיד חנוך לאיינשטיין המופנם. חנוך, מצדו, היה ידוע בחבורת "לול" בכינוי "צבי", שלדעת דוידזון לא כל כך הלם אותו. "צבי הוא קל רגליים, ושלום יכול היה להיות גם כבד, הוא היה קיבוצניק רגוע". שיסל , לעומתו, חושב שהכינוי ראוי. "לשלום אמנם יש דימוי של בנאדם מופנם ומרוחק, אבל הוא בעצם מאוד חברותי ומצחיק. אולי אורי זוהר קרא לו כך כי הוא דומה בפרופיל לצבי".
שיסל ודוידזון חלוקים בדעותיהם גם בשאלה מי היה המאחר הגדול מבין הסטארים. דוידזון טוען שאיינשטיין. "לאריק יש את המוטו הזה, 'לא יתחילו בלעדינו'. כבמאי, הייתי צריך ללכת איתו על קליפות של ביצים. אם נגיד היינו קובעים להתחיל לצלם בשמונה בבוקר, הוא היה מגיע בעשר, כי הוא הסופרסטאר". שיסל זוכר דווקא את חנוך כמאחר. "באמצע שנות השבעים גויסו להופעת מילואים אריק, שלום, הצ'רצ'ילים, אורי זוהר כמנחה ואני כמפקד, והוזמנו להופעה בטקס החלפת אלוף פיקוד דרום. אספנו את אריק והגענו לשלום. שלום תמיד היה לוקח את הזמן לאט. אנחנו יושבים ומחכים לו ליד הבית, מצפצפים, מתחילים לקלל. סוף סוף יורד למטה אדון שלום. התחלנו לנסוע, ואז שלום אומר שהוא רוצה משהו קטן לאכול. נעצרנו ב'כתר המזרח'. חזרנו לאוטו, נוסעים, מגיעים לאיזה בסיס בדרום. ואומרים לנו בש"ג: 'הטקס נגמר מזמן וכולם הלכו כבר לפני חצי שעה'. למחרת העיפו אותי ממחלקת הווי ובידור של צה"ל".
מדהים כמה הספיקו איינשטיין וחנוך בתקופה כה קצרה. בסוף 1970 יצא האלבום המשותף השלישי, "פלסטלינה". חנוך כתב והלחין את רוב השירים, היה סולן ב"שחק אותה", "מאיה" ובשיר הנושא וליווה את איינשטיין ב"אמא שלי" וב"כתבו עליו בעיתון". הלהיט הגדול מתוך האלבום היה הדואט של ג'וזי כץ ואיינשטיין, "מה איתי". "השיר התחיל להיווצר כשישבתי ליד הפסנתר לבד בבית, ניגנתי מנגינות שלי", מספרת כץ. "אריק דפק בדלת ואמר לי, 'שמעתי משהו מבחוץ, תנגני את זה עוד פעם'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, 'אריק, מה איתך?' והוא אמר לי: 'ומה איתך?' ככה התחיל השיר 'מה איתי', אחר כך שלום הוסיף את החלק שלו".
לכץ יש גם זיכרונות לא כל כך משמחים מהלהיט שמזוהה איתה. "על התקליט כתבו שמות של כל מיני אנשים שטוענים שהם חלק מהשיר, ורק את השם שלי לא כתבו, השוביניסטים האלה. למרות שהייתי שותפה במילים ובלחן, במשך 30 שנה לא קיבלתי גרוש מאקו"ם. רק כשחזרתי לארץ בסוף שנות התשעים, אחרי הרבה שיחות עם אקו"ם, התחילו לשלם לי מאותה נקודת זמן, אבל לא קיבלתי רטרואקטיבית על כ-30 שנה . השיר היה כזה שלאגר, יכולתי לקבל עליו הרבה כסף. אני פשוט תמימה ולא שמתי לב, סמכתי על החברים. אני לא יודעת מי אשם, לא יודעת מי מסר את השמות של המילים. פעם בחתונה של ידידה פגשתי את שלום, היינו שיכורים, דיברתי איתו על הנושא, והוא אומר, 'לא רק על השיר הזה את לא קיבלת קרדיט'. נעשה אי צדק כספי. זה אוכל אותי עד היום".
באוקטובר 1970 נסע חנוך עם ליהי ומאיה ללונדון, וכך התפרק הציר המוזיקלי המרכזי של חבורת "לול". "כששלום נסע ללונדון, חודש שלם הייתי בבית עצוב", אמר איינשטיין בעבר. חנוך הוציא באנגליה את האלבום "Shalom", שכלל גרסאות באנגלית לשירים מאלבומיו עם איינשטיין. כשבא לביקורים קצרים הלחין לחברו את "כמה טוב שבאת הביתה" (מילים של יענקל'ה רוטבליט), את "ילדים של החיים" (מילים של חנוך) ואת שיר הנושא מהסרט "מציצים".
באמצע 1973 שב חנוך לארץ, והצטרף להופעות של איינשטיין והצ'רצ'ילים. יחד הכינו תוכנית שהופעת הבכורה שלה תוכננה לאוקטובר. "כל הכרטיסים נמכרו מראש", נזכר מפיק המופע שמוליק (שמיילך) בורנשטיין, "אבל ביום ההופעה פרצה מלחמת יום כיפור והיא בוטלה. מהמופע ההוא נשאר רק פלקט". בורנשטיין לא ישכח הופעה נוספת שבוטלה מסיבות אחרות. "במודעה שהופיעה ביום שישי לקראת הופעה בצוותא היה כתוב אריק איינשטיין בגדול ושלום חנוך בקטן. אריק ביטל באותו יום את שתי ההופעות בגלל זה".
"אריק ושלום היו כת סודית, עם שפה משותפת, זה היה קשר של הבנה, של תרבות ושל התרסה", אומר יהודה עדר. "כמו אבא ובן. ובין אבא לבן אין תחרות. בתקופה שאני הכרתי אותם, אני לא זוכר פעם אחת ששלום ואריק הלכו למסיבה. זה היה מאוד לא בוהמי. אני חושב שזאת היתה חברות מקצועית".
כתוצאה מהקשר העמוק ביניהם, אומר עדר, הפך אריק לאבא של להקת תמוז, שקמה בסוף 1973. "אריק אהד אותנו באותה מידה שהוא אוהד את הפועל תל אביב. הוא המציא את השם 'תמוז'. בהתחלה הוא רצה לקרוא לנו 'להקת אולימפיאדה'. הוא דאג לנו לחדר חזרות וליווה אותנו במהלכן. לא אשכח איך אריק נכנס אחרי ההופעה הראשונה שלנו בצוותא ואמר 'חבר'ה, אתם להקה של זיונים'. אריק היה מחקה את אריאל זילבר שר את 'הולך בטל'. הוא אהב את תמוז, אמר שזה גדול, שזה ישראלי. תמוז הופיעה עם אריק במשך חצי שנה. הלהקה הפכה את שלום להיות רוקנרוליסט, ולאריק יש חלק חשוב בדבר הזה".
"הקריאות 'שלום שלום' בטח לא עשו לאריק שמחה בלב, אבל זה לא מה שגרם לו להפסיק להופיע", אומר החבר המשותף רפי אדר, "מה שגרם לכך זה שהראייה שלו הייתה לקויה. אני זוכר פעם שהוא הופיע באיילת השחר ופשוט נפל לבור באמצע הבמה". "נכון שאנשים צעקו יותר לעבר שלום מאשר לעבר אריק", מאשרת דפנה ארמוני, זמרת הליווי של המופע, "אבל אין לי מושג איך אריק הרגיש כי הוא מאוד סגור וביישן, הוא לא דיבר על זה. אם הייתה ביניהם תחרות או קנאה - אני לא הרגשתי אותה".
לאחר שלושה שירים אחרונים שהלחין חנוך לאיינשטיין ב-1980 לאלבום "חמוש במשקפיים" (בהם "סן פרנסיסקו על המים"), נוצר ביניהם נתק מקצועי ארוך. יחלפו 17 שנה עד שחנוך ילחין שוב לאיינשטיין. "הפרידה בין אריק לשלום", אומר רפי אדר, "הייתה בעיקר יוזמה של שלום. הוא רצה להתרכז בעצמו בלי שותפים בפרונט". האמרגן יהודה טלית סיפר בראיון לעיתון "חדשות" על ניסיונותיו להחזיר את איינשטיין לבמה, שכללו גם הצעה לאיחוד עם חנוך, אבל הם נדחו. לימים נפוץ הסיפור כי איינשטיין סירב להופיע גם תמורת מיליון דולר. "אין לי מושג על מה אתה מדבר", אומר איינשטיין בתגובה לשאלה אם תגובות ההערצה כלפי חנוך במופע המשותף תרמו להחלטתו להפסיק להופיע. "מצדי שהסיפור ירוץ, מה אכפת לי, זה לא מעניין אותי".
שעת לילה, סוף אוגוסט 1982. רגעים אחרונים במסיבה במועדון "שבלול" בתל אביב לרגל סיום סיבוב ההופעות המצליח "חתונה לבנה", שהתקיימה מיד לאחר הופעתו של חנוך בפארק הירקון. איינשטיין וסימה אליהו יוצאים מהמועדון וחוזרים הביתה באוטו עם שתי ידידות, אחת מהן, רבקה רובינשטיין, היא הנהגת. בצומת הרחובות ריינס-פרישמן מתנגש אוטובוס ברכב וגורם לתאונת דרכים מחרידה. רובינשטיין נהרגה. איינשטיין וסימה אליהו נפצעו.
"שלום, אני ושמיילך, האמרגן של אריק, יצאנו ביחד הביתה", משחזרת דפנה ארמוני. "כשהגענו לצומת של פרישמן, ראינו אוטובוס מהבהב ומשמאלו מכונית מרוסקת. שמיילך ישר זיהה את האוטו ואמר 'אוי ואבוי'. שלום ואני נסענו לאיכילוב, זה היה מזעזע. אני זוכרת איך הובילו את אריק וסימה הפצועים במיטות וניסיתי להסתיר אותם מצלמים. מאוחר יותר נסענו - שלום, אני ושמיילך - לספר לבת של אריק, שירי, מה קרה לאבא שלה, לפני שהיא תשמע בחדשות ותחטוף שוק".
בשנות השמונים, במקביל לריחוק המקצועי, חל בהדרגה נתק אישי בין השניים. אלה היו השנים הגדולות של שלום חנוך, שהוציא את אלבומו המצליח ביותר "מחכים למשיח", שבו בלטו שירי מחאה חברתיים ופוליטיים, בהם "לא עוצר באדום" ושיר הנושא. מיקי גבריאלוב זוכר את ההרגשה המוזרה שהייתה לו בזמן שהקליט עם איינשטיין את "אוהב להיות בבית" בעוד שלום מקליט את "מחכים למשיח". "אף פעם לא הבנתי מה הסיבה למתח שהיה ביניהם", הוא אומר עכשיו.
חבר הקרוב לשניהם מנסה להסביר: "לדעתי, הריחוק בין אריק לשלום לא נוצר על רקע חברי אלא על רקע הבדלים של דעה וטעם. יכול להיות שהכיוון הרוקי החדש של שלום לא מצא חן בעיני אריק, שעשה שירי ארץ ישראל היפה". מקורב לחנוך טוען, עם זאת, ש"לפעמים הם היו נפגשים ואוכלים יחד ב'כתר המזרח'".
בתחילת שנות התשעים פורסם בתקשורת הישראלית שחנוך נעלב לאחר שאיינשטיין, שכתב את "סע לאט ב'", העדיף את הלחן של שם-טוב לוי על זה שלו. אבל יענקל'ה רוטבליט, ידיד של שניהם, קירב ביניהם שוב. זמן קצר לאחר רצח רבין פנה רוטבליט לאיינשטיין והציג לו שיר חדש שכתב, "שלום, חבר". בזמנו פורסם כי רוטבליט אמר לאיינשטיין שבתקופה כל כך קשה אולי הגיע הזמן שהשניים יעשו ביניהם סולחה, ואיינשטיין התרצה והרים טלפון לחנוך שהסכים להלחין, להפיק ולעבד את השיר, וגם ניגן ושר בצילומי הקליפ שביים מוני מושונוב. נראה כי בעקבות "שלום, חבר" שלום חזר להיות חבר.
ב-1997, השנה שבה יצא השיר, איינשטיין הביע כעס בעקבות הפרסומים על כך שלא דיבר עם שלום חנוך. "זה לא נכון", אמר , "לא הבנתי מאיפה הביאו את זה... תמיד אהבתי את שלום, מעולם לא הפסקנו להיות חברים ולא ניתקנו את קשר. פשוט באיזשהו שלב כל אחד מאיתנו הלך לדרך אחרת. הוא חצב את דרכו ברוק, ואני פניתי לכיוונים אחרים". החברות המחודשת קיבלה ביטוי נוסף כששלום בחר לפרויקט "עבודה עברית" לחדש את שיר הנושא של "מציצים", והקליפ נבנה כדיאלוג בין איינשטיין מהסרט לחנוך של ההווה. הפיוס התבטא גם בפרק של סדרת הטלוויזיה "סוף עונת התפוזים", שהוקדש לאיינשטיין, ובו השניים התראיינו ושרו יחד.
הכמיהה לאיחוד היסטורי הלכה והתעצמה עם כל שידור חוזר של "לול" ביום העצמאות. והנה, כמעט 30 שנה אחרי "שבלול" ולאחר נתק מוזיקלי ארוך מאוד, חזרו איינשטיין וחנוך לשתף פעולה וב-1999 הוציאו את האלבום "מוסקט". למעשה היה זה אלבום של איינשטיין, שבו חנוך הלחין את כל השירים, כתב מילים למחציתם, אבל שר רק בשיר הפותח, "כל אחד רוצה", וקצת בסיום ב"מעבר לכתף".
גורמים באן-אם-סי מספרים כי באלבום הושקעו 750 אלף שקל, מה שרק מסביר את האכזבה הגדולה בעקבות כישלון הפרויקט. "'מוסקט' נמכר לא רע, אבל לא שמעתי אותו בכלל ברדיו", אמר חנוך בעבר. "ברגע שידענו שיש ציפיות כאלה מ'מוסקט', מיד עשינו הכל כדי להפריך אותן". רבים התאכזבו מכך שאיינשטיין וחנוך לא שרו יותר מדואט אחד באלבום. "האמת היא שאריק רצה ששלום והוא ישירו ביחד, וגם אני רציתי", מגלה משה לוי שהפיק מוזיקלית עם אמיר צורף, "אבל שלום סירב. הוא לא חשב שיש סיבה אמנותית טובה לכך שישירו בשאר האלבום. מבחינתו, הכל נכתב בשביל אריק".
לוי מספר לראשונה כי איינשטיין ביקש מחנוך שיבצעו יחד את "גיטרה וכינור" אבל חנוך לא הסכים. "שלום סירב כי הוא לא רצה לקחת פוקוס מאריק אם זה לא ממש מתבקש", מסביר לוי. "הוא לא חשב שזה נכון ששני גברים ישירו את 'גיטרה וכינור'. זה שיר שמספר על זוג. אם הם היו שרים את זה יחד אפשר היה לחשוב שהם מדברים על עצמם, חס וחלילה".
מקורב לחנוך חושף, לראשונה, החמצה נוספת: "השיר 'אהבת נעורי' הוצע על ידי שלום לאריק לאלבום, אבל אריק סירב כי הוא לא התחבר אל השיר". ההמשך ידוע: השיר הפך לאחר מכן לאחד הלהיטים הגדולים בקריירה של חנוך.
משה לוי מסכים שהאלבום לא עמד בציפיות הגבוהות ממנו. "כבר בזמן עשיית האלבום איינשטיין וחנוך ידעו שהם יחטפו על הראש", הוא אומר. "הייתה ציפייה מעיקה בשוק המוזיקה מהרגע הראשון. צריך לזכור שאת 'פלסטלינה' ו'שבלול' הם עשו בגיל מסוים ועם אורח חיים מסוים. קרוב ל-30 שנה אחרי הם כבר נמצאים במקום אחר. אבל אנשים רצו לשמוע שוב את שלום בן 20 ואת אריק בן 30, ולא הסכימו לקבל את שלום בן 50 ואת אריק בן 60. לבקש מהם ללבוש ב-1999 את החולצה הצבעונית ואת המכנסיים המתרחבים זאת בקשה קצת מוגזמת בלשון המעטה. הם לא מרגישים בבגדים האלה נוח היום. הם רצו לעשות את מה שעל לבם".
רפי אדר ביים את הפרק המשותף על איינשטיין וחנוך בסדרה "סוף עונת התפוזים", שבמסגרתו התארח באולפן בזמן הקלטות "מוסקט". "היה עצוב באולפן", הוא אומר, "הרגשתי שיש פה פספוס ענק, כי אחרי שנים שהם לא עבדו ביחד, היה יותר מדי כבוד אחד לשני, זאת אומרת שכל הערה נמדדה, בררו מילים. הדיסק התפספס כי לא היה שם בר סמכא שהיה מסוגל לעמוד מול שני הגדולים, ולהגיד להם, תשירו יחד, כמו ב'שבלול'. זה היה יכול להיות הרבה יותר מרגש. זה פשוט טמטום שהם לא המשיכו מאז לעבוד יחד".
"יכול להיות שהם לא עשו עוד משהו ביחד בגלל התגובות שהיו על 'מוסקט'", אומר מאיר ישראל, שעבד עם שניהם. משה לוי חושב שהסיבה לכך היא ש"שלום כותב פחות שירים מבעבר. אני מעריך שאם שלום היה כותב הרבה, במינון שהיה מספיק לעצמו ועוד משאיר לו עודף של שירים לאחרים, הוא היה ממשיך לשתף פעולה עם אריק". על אף האכזבה, חברים משותפים אומרים שאיינשטיין וחנוך שמרו על קשר טלפוני. בתחילת שנות האלפיים איינשטיין אפילו ביקר במופע "יציאה" של שלום חנוך ומשה לוי, וב-2002 הקליט איינשטיין עוד שיר של חנוך - האחרון עד כה - "מרחף באוויר". כשיצא השיר פורסם כי תחילה איינשטיין לא היה מרוצה מהלחן של חנוך, ושלח אותו למקצה שיפורים.
בשנת 2002 הגיש איינשטיין תביעה אזרחית נגד המפיק והאמרגן מיכאל תפוח שעמו עבד במשך 24 שנים. התביעה הובילה למסכת של השמצות הדדיות וחשפה מערכת יחסים קלוקלת בין השניים. "על רקע התביעה, נוצרה מתיחות בין אריק לשלום", מגלה מקורב לאחד הזמרים, "אריק ביקש משלום לנקוט עמדה, גם ציבורית, חיצונית, עיתונאית. אפילו ברמה של עדות. שלום סירב, הוא אמר שהוא לא רוצה לנקוט עמדה בסכסוכים של שני אנשים, ואריק די נעלב מזה". "על מה אתה מדבר בכלל", אומר איינשטיין בתגובה. "מי ביקש ממנו? מה אתה נכנס לעניינים הפרטיים האלה? זה אפילו לא דמיוני. אין לי מושג על מה אתה מדבר".
וכאילו להמחיש את הריחוק הגדול מאיינשטיין, האיש שלמעשה גילה אותו וליווה אותו בשלבים הראשונים של הקריירה, ב-2005 הגיע סיבוב ההופעות המשותף לשלום חנוך ושלמה ארצי. זה לא סוד שלאורך הקריירה שלו חנוך ראה בשלמה ארצי מתחרה, יריבות שגובתה ואף הועצמה על ידי מבקרי המוזיקה. הסיבוב המשותף, "התחברות", היה הצלחה קופתית גדולה. הוא תועד באלבום כפול ובדי-וי-די, וכלל גם שיר חדש שכתבו השניים יחד, "אני רואה אותך".
מתבוננים מהצד התקשו למצוא התחברות אמיתית בין השניים. "לא היה טבעי לי לראות את שלמה ואת שלום ביחד", אומר דורי בן-זאב. "זה לא טבעי. היו בזה כל מיני רצונות כאלה ואחרים. השילוב ביניהם היה מסחרי. לא הרגשתי יצירה שם. לעומת זאת, בשילוב בין שלום ואריק היה לא רק שפע של יצירה, הייתה גם כימיה. אצל אריק ושלום לא יכולת להסיר את העיניים מאף אחד מהם, זה מין קסם כזה שעטף את המקום".
מאיר ישראל, המתופף הקבוע של ארצי שניגן במופע המשותף, אומר: "החיבור של אריק ושלום הוא זוגיות יותר טובה ממה שהייתה לו עם שלמה. אריק ושלום היו שלדה ומנוע של אותה מכונית. החיבור בין שלום ושלמה היה כמו הלחמה של שני למבורגיני עם מנועים נפרדים ושלדות שונות".
כאמור, לאחרונה הקליט גם איינשטיין דואט עם שלמה ארצי, "חוזרים הביתה", שעתיד להופיע באלבומו הבא של ארצי, "אושר אקספרס". הביקורות בהתחלה לא היו נלהבות. "מריח מאולץ", כתב מישהו. גיא בוקאטי, שהפיק את השיר, סיפר בשעתו ל"מעריב" ש"על פניו, אריק לא אהב את הרעיון. בעיקר כי זה נראה לו כמו חיבור של שני ענקים שימשוך הרבה תשומת לב. אחרי שאיינשטיין שמע את השיר הוא אמר, 'בוא'נה, זה יפה'. כשהם שמעו את התוצאה הסופית אריק ממש התחיל לבכות". אם לשפוט לפי כמות ההשמעות של השיר מאזיני הרדיו חושבים כמוהו.
במרס 2003 נשאל חנוך בראיון על טיב יחסיו עם איינשטיין. "כשאנחנו עושים משהו ביחד, אנחנו נפגשים. עם הגיל אתה פחות מסתובב בחוץ, ופחות פוגש גם את החברים הקרובים. אבל אנחנו מדברים די הרבה. אני נמנע בכל צורה להתערב לו בחיים, או לחיות את החיים שלו. אולי עצה מדי פעם, אבל אני לא שופט".
חנוך כבר בן 65, וכבר מזמן הפך לסבא. איינשטיין חגג בינואר יום הולדת 73, וכבר היה לסבא רבא מצד בתו שירי, הנשואה לאפרים-פישל, בנו של אורי זוהר. שניהם רחוקים משיאם ואף אחד מהם לא רווה הרבה רגעי נחת מקצועית בעשור האחרון. "כנראה שנישאר פה לעולם/ כנראה שלא נזוז מכאן אף פעם", כתב איינשטיין וחנוך הלחין בשיר "תמיד זה הים" שנכלל ב"מוסקט". קשה להניח שצפוי ביניהם איחוד נוסף. כשחנוך נשאל לפני שנתיים מה הסיכוי לאלבום נוסף שלו עם איינשטיין הוא אמר: "אני לא יודע אם הוא רוצה או לא. אם הוא ירצה, הוא בטח יגיד לי. ואני אשמח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם