סוס מנצח: איך מצא את עצמו דסטין הופמן בטלוויזיה?
דווקא בגיל 74, שבו "אתה מתחיל לקוות לקבל תפקידי משנה", דסטין הופמן המציא את עצמו מחדש כדמות טלוויזיונית בסדרה "לאק". ראיון
חלק ממה שקסם להופמן היתה האפשרות לבנות דמות מורכבת, שלמה. למרות ש"לאק" - שעונה שנייה שלה כבר הוזמנה אחרי שידור הפרק הראשון - קיבלה ביקורות צוננות, כמעט כולן היללו את המשחק ואת מגוון הדמויות הרחב. "אפילו בסרטים הכי טובים", אומר הופמן, "לדמויות רבות יש רק שני ממדים".
במציאות הופמן הנאה והזעיר משהו מצליח להיראות גם רפלקטיבי וגם עם רגליים על הקרקע. כשמאן ומילץ' מדברים בהתלהבות על הסדרה, הוא משתמש בטריק ישן של שחקנים ומתחיל לרחף בעולמות משלו. כשהוא חוזר לעניינים, הוא מתנצל ואומר שהוא מקפיד לא לדבר על הדמויות שלו - במקרה הזה, צ'סטר "אייס" ברנשטיין, איש מאפיה עשיר עם נאמנויות מסובכות שיצא לאחרונה מהכלא.
אבל כשהופמן מדבר על דמות באופן כללי הוא עושה זאת בשטף שוצף. "אם אתה נכנס למסעדה, לכל בן אדם שם יש חיים תלת-ממדיים - יש אנשים גרושים, שחולים בסרטן...", הוא אומר. "קשה למצוא במקום שולחן שאין בו סיפור ארוך. וזה מה שהיצירה הזאת עושה. הייתי מאוד מודע לזה - אם מדובר בניק נולטי (שמשחק לצדו ב'לאק'), ברוכב האירי או בדגנרטים (רביעייה של מהמרים שובבים). אלה דמויות תלת-ממדיות שמקבלות זמן רב על המסך כדי שהרב-ממדיות הזאת תיחשף".
כשהופמן , היום בן 74, התחיל לשחק בשנות החמישים, לא היתה לו שום דרך לדעת עד כמה הטלוויזיה תתפתח ותהיה מתוחכמת. עם זאת, מוקדם יותר בקריירה, הופמן היה קופץ על תפקיד טלוויזיוני יציב - כל תפקיד. "הייתי לוקח תפקיד באופרת הסבון 'בית חולים כללי' ל-20 שנה!", הוא צועק. "מגדל משפחה, נשאר באותה עיר".
במקום זה הוא העביר את השנים הראשונות על הבמה בתיאטרון בפסדינה לפני שהגיע בעקבות חברו ג'ין הקמן לניו יורק, שם שימש כנער מלתחה וקלדן בדפי זהב. הוא
"כמה מאיתנו הפכו לשחקנים לאחר שנכשלו במקצוע שהיה הבחירה הראשונה שלהם", אומר הופמן. "לא ידעתי אם אני משחק טוב - הרבה שנים, אגב - אבל ידעתי מה אני רוצה לעשות. כשעבדתי הרגשתי שיש לי בסיס, ולעבוד זה לא בהכרח לקבל כסף - הרבה פעמים זה היה רק לעשות חזרות. השותף שלי לדירה, בוב (רוברט) דובאל, קיבל תפקידים, החבר שלנו ג'ין הקמן קיבל תפקידים, ואני... זרמתי". הדברים השתנו מקצה לקצה בשנת 1967. "אתה יודע, היה לי מזל - קיבלתי את התפקיד ב'הבוגר', והאור התחלף עבורי, מאבטלה לכוכבות".
הופמן גילם כמה מהדמויות הזכורות והמיוחדות ביותר בקולנוע האמריקאי: בוגר קולג' מאוכזב מהחיים, רמאי מתוחכם, שחקן נואש שנאלץ להתחזות לאישה, עיתונאי לוחם שעוזר להפיל נשיא מושחת; הוא הפך למזוהה עם סוג מסוים של גיבור - נוירוטי, פגוע - שהתאים לקולנוע העצמאי של סוף שנות השישים ושנות השבעים כמו כפפה ליד.
אייס ברנשטיין, הוא אומר, משמש עבורו יציאה לדרך חדשה: במקום דמות שמגיבה למה שהחיים זורקים לעברה, איש העסקים המסתורי הזה עובד לטווח הארוך. למרות שהסדרה עמוסה בעלילות משנה, העלילה המרכזית שלה נסובה סביב ברנשטיין, שחודר לעולם המירוצים במסגרת ניסיון לנקום בשותפיו הישנים לפשע. "אני רואה אותו בתור ארכיטקט", אומר מאן. "איש שיש לו תוכנית".
הופמן מסוגל לעשות הרבה מאוד עם דמות כמו ברנשטיין, שבמבט ראשון נראית מאופקת. מילץ' אומר שכבר כשכתב את התפקיד הוא חשב על הופמן, בין השאר בזכות כישרונו המובהק להשתמש בדממה כחומר גלם. "יש שם המון רזרבות של כוח", אומר מילץ', שיצר גם את "דדווד", על מה שהופמן עושה עם ברנשטיין. "באחת הסצנות", הוא מוסיף, "דסטין היה פשוט סטטי - ואתה רואה את הגלגלים מסתובבים".
הופמן מודה שסיבה נוספת שבגינה קיבל את התפקיד של ברנשטיין היא ששחקן בגילו - לא משנה עד כמה הוא מכובד - רואה את מאגר העבודות מתייבש. התפקיד הכי פופולרי של הופמן, בעשור האחרון, היה כנראה של האבא הדביל בסדרת סרטי "פגוש את ההורים" - דמות שונה מאוד מאלו שגילם ב"כלבי הקש" או ב"איש הגשם".
"למען האמת, היום אני לא מקבל את כמויות התסריטים שהייתי מקבל פעם", אומר הופמן. "תפקידים ראשיים נכתבים לבחורים בשנות ה-20 וה-30 שלהם , ואלא אם כן יש לך אקדח או תפקיד מזוהה כמו 007 לא תקבל תפקידים כאלה. פתאום אתה מתחיל לקוות לקבל יותר תפקידי משנה, אתה מרגיש שניצחת אם אתה מקבל אותם".
הופמן , בניגוד לשחקנים נרקיסיסטים ומלאי ביטחון עצמי, גם כאלה שיש להם רק קמצוץ מהכישרון שלו, אומר שהוא מטיל ספק בעצמו בכל פעם מחדש. האם ההצלחה הקודמת לא מזכה אותו באומץ? "להפך", הוא אומר. "מעולם לא הבנתי אנשים שניגשים לתפקיד וחושבים שזה יעבוד מעצמו. הם לא מסתכלים על הסטטיסטיקה. אם אתה שחקן בייסבול, אחד מחמש זה לא נורא. ועדיין אנשים בעסק הזה חושבים שיוציאו ארבע מתוך ארבע".
בלי קשר לגיל או לרמת הביטחון העצמי שלו, הופמן נותן לתפקיד ב"לאק" את כל מה שיש לו. "דסטין עובד כאילו להיכנס לתוך סצנה זה עניין של חיים או מוות", מאן מאשר. והופמן מסכם: "ג'ימי קונורס (כוכב טניס אגדי) היה כזה, בכל מכה. לא משנה מה היתה התוצאה. זה כאילו חייו היו תלויים בזה. הוא היה רץ לתוך קיר - רק כדי להגיע לכדור הבלתי אפשרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם