בעניין המלחמה הבאה: "ארץ נהדרת" מסבירים את מערכוני הכור האיראני
מערכוני "ארץ נהדרת" על הכור האיראני מנסים להמחיש שלא כל פרסי מסתובב עם סכין אנטי ישראלית בין השיניים. אלי פיניש, מריאנו אידלמן ומולי שגב מסבירים מדוע כה חשוב להם להעביר את המסר הזה
>> מה אתם חושבים על סדרת המערכונים? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק של nrg תרבות
למחרת השמיע ראש הממשלה נתניהו את "נאום הברווז" בוועידת איפא"ק, שבמהלכו נופף במסמכי השואה שלו כדי לנגן על המצפון של אמריקה. מטרתו היתה ברורה: ליצור סימטריה בין נתנאז לאושוויץ, בין היטלר לאחמדינג'אד. התקת מוראות השואה לשיח על הגרעין האיראני מעולם לא היתה טרנדית כל כך.
"הצילומים התקיימו לפני הנאום, אבל המערכון היה מאוד רלוונטי כי ביבי ואושוויץ אכן מנהלים רומן ארוך", אומר מולי שגב, העורך הראשי. "גם בהקשר הפלסטיני, האתוס שלו הוא שכולם רוצים לחסל אותנו, ועם זה הוא הולך. יש איזושהי קונבנציה מוטעית שהשואה היא טאבו או קו אדום. אבל לצערי השואה היא עניין יומיומי שנוכח בכל דיון, ולכן גם אנחנו חייבים להגיב אליו. למרות שב-70 השנה שחלפו מאז הנסיבות השתנו - יש לנו מדינה, צבא חזק, אנחנו אדונים לגורלנו - עדיין קיימת פה תחושת מצור של ילד בשואה".
גם המערכון ששודר אמש, ובו מדעני הגרעין נערכים לתרחיש של תקיפה ישראלית ומתרגלים עלייה למקלטים (עלייה, משום שהכור חפור עמוק באדמה), קיבל טוויסט אקטואלי לנוכח האירועים בדרום בימים האחרונים. אך בשעה שרצועת עזה בוערת, באולפני הרצליה הצוננים בוער בעיקר הרצון לתקתק עניינים ולסיים את הצילומים עד 13:30.
להיערך מראש לאפשרות של מלחמה זה כמו לחגור חגורת בטיחות בטיסה. פיניש ואידלמן
צילום: אריק סולטן
אלי פיניש ומריאנו אידלמן, שמגלמים את שני המדענים, לחוצים במיוחד: מיד אחרי שיפשטו את הסרבלים הלבנים, מחכים להם צילומי מערכון נוסף, ובין לבין הם רוצים לכל הפחות להספיק לאכול צהריים בנחת. הטייק שבו פיניש צריך לשאת על כפיו את אידלמן ולצעוד עמו בסלואו מושן מצולם שוב ושוב, בכמה וריאציות. פיניש מותש. "חבר'ה, זה (מריאנו) לא שוקל עשרה קילו", הוא נושף, ואחרי קאט נוסף מבקש לעבור הלאה, אלא אם כן בהפקה יארגנו עבורו מנוף. הצוות משדל אותו במתיקות לא לאבד סבלנות ומבטיח שהפעם הבאה היא באמת האחרונה. לעומת זאת כלפי יובל סמו, שמגלם את המדען הראשי רזייב בעל הזרוע הצ'רנובילית, מופגנת מידה פחותה של נימוס. "מה אתה הורס, יא דביל", קורא לעברו שגב בחביבות, אחרי שסמו מאלתר רפליקה בסיומת של אחד הטייקים. ככל הנראה עניין של פז"ם.
בסדרת המערכונים המדוברת "ארץ נהדרת" קילפה מהאיום האיראני את שכבות הפאניקה והחרדה, ונשארה עם שני מדענים חביבים שחוששים לאחר לאירוע שמארגנים החבר'ה אחרי שעות העבודה. השמדת ישראל, ככל שהדבר נוגע אליהם, יכולה להמתין. אם בכלל היה להם עניין בה מלכתחילה. "רצינו להראות שגם במקרה של האנשים האלה, שהם חלק מהמפעל הגרעיני של איראן, לא מדובר בשטנים", אומר פיניש, "הם טרודים בבעיות היומיום שלהם ולא עסוקים רק בלשנוא. בדיוק כמו שעובדי הכור בדימונה (על פי פרסומים זרים וגו'), לא מונעים מאיזה להט פוליטי אכזרי".
"אני חושב שהמערכונים
האלה גם מסייעים להראות שהאיראנים דומים לנו במידה רבה, ושיש נתק גדול בין העם להנהגה שלו", מוסיף אידלמן. "אני משוכנע שיש שם סצנה תרבותית מערבית שוקקת ומגניבה ואנחנו גם רואים את זה מדי פעם בטפטופים, בקולנוע, במוזיקת רוק. מבחינת העם הפצצה הזאת היא כאב ראש, הוא לא צריך אותה".
מאיר ג'בדנפר, מרצה לפוליטיקה עכשווית של איראן במרכז הבינתחומי הרצליה, טוען שהתחייה התרבותית באיראן רחוקה מלבלוב: היא נחנקת בשיטתיות על ידי המשטר. "הבמאי של 'פרידה', שחזר עכשיו מהאוסקר, הודיע שהוא לא יצלם את הסרט הבא באיראן. נכון שיש מדי פעם הבלחות, אבל לרוב העם האיראני אין זמן לעסוק באמנות - הכלכלה שם מרוסקת. קילו בשר בטהרן עולה 30 דולר, שלא לדבר על לקנות דירה. והעוני יוצר פשע. התחושה היא בעיקר של חוסר תקווה".
"החברה האזרחית האיראנית אינה חברה מטורפת ודמונית שנשלטת על ידי האייתוללות, אלא חברה שחשה מבודדת, שמרגישה שכל העולם נגדה, חברה שבה הדת והלאום מוכלים זה בזה", אומר ד"ר יוני מנדל, חוקר באוניברסיטת בן גוריון העוסק בין היתר בדמותה ובמאפייניה של החברה האיראנית. "הרי הרוב שם הוא לא סוני, הפלג העיקרי באסלאם, אלא שיעי. לכן יש שם מין תחושה אינהרנטית של קורבנות, של מיעוט נרדף. את כל המאפיינים האלה אפשר למצוא גם בישראל. אני לא טוען שהדמיון הזה מיתרגם לשנאה, אבל ברור שהחברה האיראנית הרבה יותר מורכבת מהאופן שבו אנחנו רגילים לחשוב עליה".
גם עובדי הכור בדימונה לא מונעים מלהט פוליטי אכזרי. פיניש ואידלמן צילום: אריק סולטן
עד כמה האיום האיראני מעסיק אתכם ביומיום?
פיניש: "אתה לא יכול לברוח מזה. עובר יום בלי שזה מרוח בכותרות ענק? באיזשהו שלב אתה אומר: 'די, בסדר, הבנו שיש איום, תנו קצת שקט'. אבל בוא נגיד שאשתי כבר עשתה לי שיחה של 'מה המרחק למקלט' ו'מה יקרה אם לא נספיק להגיע למרחב מוגן?'. אז נרוץ יותר מהר, מה אפשר לעשות. הרי לא נעבור דירה בגלל איראן".
אידלמן: "אני יותר מודאג מסתם לצאת לרחוב ולהידרס. להיערך מראש לאפשרות של מלחמה? מבחינתי זה כמו לחגור חגורת בטיחות בטיסה. לא רואה איך זה יכול לעזור".
"אני חושב שהתסריט היותר מבהיל הוא של תקיפה ישראלית ולא שאיראן תפתח במלחמה גרעינית נגדנו", מתערב שגב, "זה לא שיש לי מידע ביטחוני קונקרטי, אבל התרחיש הסביר הוא שאנחנו נתקוף ראשונים ומשם יתחיל כל הכאוס. זה האיום האמיתי".
פיניש: "אני במקומך לא הייתי כזה זחוח בהקשר הזה. אתה יכול להתחייב שהם לא יתקפו ראשונים?".
שגב: "בכל מקרה, הצד השני פוחד לא פחות מאיתנו. הפרשנות של המדענים במערכון למצב היא הפוכה. הם רואים תמונה של אהוד ברק ומשוכנעים שמדובר במנהיג בלתי רציונלי, מטורף, שיש לו אינטרס להדליק את האזור. זה מקרה קלאסי של מלחמת מסך ברזל, שבה כל צד משוכנע שהצד השני מאיים על קיומו ולכן מפעיל רטוריקה של הפחדה ומלבה את החרדה בקרב העם שלו".
לצרכים פוליטיים?
"אין ספק שאיראן משמשת כלי בידי ראש הממשלה וההנהגה שמטרתו להסיט את הדיון מדברים אחרים כמו מדיניות פנים, בעיות חברתיות וכו'. ואם כבר התמקדות ביחסי חוץ, למה לא לעסוק במציאות המיידית עם השכנים שלנו שדורשת טיפול דחוף? למה להקדיש כל כך הרבה אנרגיה למדינה שאין לנו גבול משותף איתה? זה הרי מפרנס תעשייה שלמה של הדחקה. אני לא טוען שהממשל האיראני מת עלינו והכל פיקציה, אבל מכאן ועד הפאניקה שהשתלטה על השיח יש מרחק גדול".
"בסופו של דבר, החרחורים האלה הם כנראה מלחמת אגו גברי", מסכם פיניש. "לפעמים בא לי להגיד לאנשים למעלה: 'חבר'ה, השתגעתם?' תישענו רגע אחורה, תדליקו איזה קטנה, ותעשו חיים. שחררו אותנו כבר".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם